פרשת בשלח: אין בעולם רע, יש רק חסרון של טוב

1. מידת הדין היא בעצמה מידת הרחמים: כשקשה לך, זה בא להעיר אותך לתקן את הדרך, לא להעניש.
2. אין בעולם שתי מציאויות. יש רק טוב, ומה שאתה קורא לו 'רע' הוא מסך שמכסה חלק מהאור.
3. מי שבתוך המערבולת לא רואה את העץ שיציל אותו. רק מי שבחוץ יכול לכוון אותך, ולכן תקשיב למי שמוכיח אותך.
4. "דבר אל בני ישראל ויסעו": הקב"ה מבקש ממך פעולה ומקסימום השתדלות, והוא משלים את השאר.
5. מי שיצא ממצרים חייב לקחת איתו את עצמות יוסף: לא להפקיר את האחים מאחור אלא להעלות אותם איתו.

פרשת בשלח (שמות יג, יז): "ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים". מצד אחד אפשר לומר שזו מידת הדין שהנחתה אותם בדרך, על כך שהאמינו בה' ובמשה עבדו ויצאו ממצרים באמונה שלמה, למרות הקשיים והנפילות באמונה בחלק מהפעמים. ובכל זאת הם עשו פעולה ועזבו את מצרים, שהיה המקום שהכירו והמקום הנוח להם.

אבל מצד שני, אין זו אלא מידת הרחמים, שנאמר: "ה' הוא האלהים". שם הוויה הוא האלהים, ומידת הדין היא היא מידת הרחמים. כשמידת הדין פועלת על האדם, היא מעירה אותו לשוב ולתקן את דרכו ואת מעשיו, ואין זו אלא מידת רחמים גמורה. מתוך שריחם עליהם הקב"ה, ודרך חסד, לא הוליך אותם דרך ארץ פלשתים. לטובתם הונחו שלא ללכת בדרך הזו, כדי שלא יהיה להם נוח לשוב על עקבותיהם למצרים (עיין רש"י). ואפשר לפרש את 'מצרים' כהגדרה כללית למקום צר, שהוא היצר הרע.

פסוק יט: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל". "השבע השביע" – השביעם שישביעו לבניהם (רש"י). משה לקח את עצמות יוסף עמו בצאתו מארץ מצרים, שהיא המקום הצר, ויוסף השביע אותו, את בניו ואת בני בניו, עד הדור האחרון היוצא ממצרים. והדבר תמוה: מדוע יוסף השביע עד הדור האחרון?

מכאן עלינו ללמוד, שכשאדם מצליח לצאת ממצרים – כלומר להתעלות ולעלות על דרך הישר, לחזור בתשובה – "ויקח את עצמות יוסף": שידאג לקחת עמו את זיכרון אבותיו ואת דרך חייהם, ויעביר אותם לבניו ולבני בניו עד הדור האחרון, ובכך יעזור להם לצאת ממצרים. על כן אדם שחוזר בתשובה חייב לדאוג לאחיו ולא להפקיר אותו מאחור. מאחר שהוא עלה על דרך הישר, עליו להציל כמה שיותר נפשות מישראל ולהעלות אותן עמו על אותה הדרך. ושמעתי תירוץ לא נעים, אך מתיישב על הדעת, לשאלה מדוע גם רבנים ואנשים צדיקים שומרי תורה ומצוות נספו בשואה: על שלא דאגו לאחיהם ולא עשו השתדלות להחזירם לאביהם שבשמים.

וממשיך הכתוב ואומר: "פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם". "פקד" לשון הווה, ו"יפקד" לשון עתיד. לעתיד לבוא תתבע מידת הדין את שלה מכל בני ישראל: האם הם מאוחדים ולא השאירו אף אחד מאחיהם בארץ מצרים, והאם הם עוזרים ומסייעים לכל מי שעולה בידם להעלות על דרך הישר.

משה הוא רבם ונביאם של כל ישראל, ועל כן הוא רואה תמונה רחבה ונקייה של מה שקורה ומה שיקרה עם עם ישראל בצאתם ממצרים. בפרק יד פסוק יב נאמר: "הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר חדל ממנו ונעבדה את מצרים כי טוב לנו עבד את מצרים". עם ישראל מתלונן בפני משה על שהוציא אותם ממצרים, בטענה שעוד כשהיו בתוך מצרים ביקשו ממנו שיפסיק את כל תהליך היציאה, כדי שיישארו וימשיכו בעבודתם, כי טוב להם.

כשאדם נמצא בתוך הרשת של היצר הרע, נדמה לו שטוב לו במקום ובמצב שבו הוא נמצא. ולכן הוא אומר לחברו שמוכיח אותו: "טוב לי הדבר הזה אשר אני עושה", ונראה לו שהוא חופשי לעשות ככל העולה על רוחו. אבל אין בזה אמת, ולא כך הדבר, כי הוא אינו רואה את מה שחברו רואה מבחוץ. זה דומה לאדם שנמצא בתוך מערבולת, ואיתו מסתובבת חתיכת עץ שיכולה לעזור לו לצוף ולהינצל. אבל מכיוון שהוא מסתובב במערבולת והעץ מסתובב איתו, הוא לא יכול להבחין בעץ, אלא רק אם מישהו שנמצא מחוץ למערבולת יגיד לו ויכוון אותו לכיוון העץ. רק אדם שנמצא בחוץ יכול לראות את התמונה האמיתית.

אותו אדם כבול בשלשלאות היצר ונמצא עמוק בתוך תאוותו, ולכן הדבר נראה בעיניו כדבר טוב בשבילו וכמציאות קיימת. ואין זה אלא חיסרון המציאות. כלומר, אין בעולם הזה שתי מציאויות שונות, אלא מציאות אחת בלבד, והיא האמת. אפשר לסתור את דבריי בטענה שעינינו רואות שיש 'טוב' ויש 'רע' בעולם, ולכן אלו שתי מציאויות שונות. אבל לא כך הדבר. מציאות הרע אינה אלא חיסרון הטוב, ולכן היא אינה מציאות אלא דמיון. בעולם ישנה מציאות אחת שממלאת מאה אחוז, והיא 'הטוב'. כשאנחנו רואים רע בעולם, הוא אינו רע; רק ההגדרה שלנו לכך היא 'רע', אבל הוא אינו אלא חיסרון של 'הטוב'.

למה הדבר דומה? אם ניקח בידנו פנס ונדליק אותו, האור שלו יהיה מאה אחוז. אם נשים לפניו מסך אחד שמעמעם את אורו בעשרה אחוזים, האור יהיה תשעים אחוז, ולעשרת האחוזים הנותרים נקרא "חושך", אבל אין זה אלא עשרה אחוזים של חיסרון באור. נחליף את המסך במסך שמעמעם תשעים ותשעה אחוזים. כעת נותר לנו אחוז אחד של אור ותשעים ותשעה אחוזים של "חושך", לפי ההגדרה שלנו, שאינה נכונה, כי האור עדיין קיים במלואו. יש רק מסך שמכסה תשעים ותשעה אחוזים ממנו, ואנחנו מגדירים זאת כחושך.

מכאן שאין בעולם 'רע', אלא חיסרון של טוב, וכל מציאות שלילית היא חיסרון של חיובי, שמשתמע לשני פנים: פן אחד, שהוא חוסר ממשי בחיובי; ופן שני, שהוא חיסרון שהוא חיובי לאדם, כי על ידו הוא יכול להתקדם בעבודת הבורא.

בכל עניין יציאת מצרים אפשר לראות שהקב"ה עושה ניסים גלויים לעם ישראל: החל מעשר המכות, דרך בקיעת ים סוף, המתקת המים, המן וכדומה. והעם רק מתלונן, החל מתלונתם למשה על כך שהוציא אותם ממצרים כשהיה להם "טוב", ועד לכך שהתלוננו שבמצרים היה להם בשר ולחם לשובע ובמדבר אין להם אוכל. אם נתבונן היטב, נשים לב שהתלונות של עם ישראל הן תלונות קיצוניות. יד, יא: "ויאמרו אל משה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר". יד, יב: "הלא זה הדבר... כי טוב לנו עבד את מצרים ממתנו במדבר". טז, ג: "מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים". מכאן אפשר ללמוד על מקסימום השתדלות, כי זה מה שהעם יכול היה לעשות באותו הרגע במדבר, ולא היה להם אלא זה.

ומה הקב"ה אומר למשה על אחת מהטענות? יד, טו: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". כלומר: למה אתם מתלוננים אלי? "ויסעו" – לשון פעולה. תעשו פעולה! הכל תלוי בכם. הקב"ה מבקש מהאדם שיעשה את מקסימום ההשתדלות שלו בעניין שהוא חפץ בו, והקב"ה ישלים את חפצו. אבל לפעמים, כמו שאמרנו קודם, אדם שנמצא בתוך מערבולת לא יכול לראות את חתיכת העץ שמסתובבת איתו, והוא חייב עזרה חיצונית שתראה לו את הדרך. שנאמר (יד, כה): "אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים". המצרים, שנמצאים מחוץ לתמונה, רואים את מופתי הקב"ה ואת הניסים שה' עושה לעם ישראל, בשעה שעם ישראל בעצמם אינם רואים.

עלינו לפקוח את עינינו ולראות את מה שסביבנו, כי לפעמים הגויים רואים את הניסים שה' עושה עמנו בשעה שאנחנו לא רואים. כמו הטילים שנורו עלינו, כשהגויים עצמם אמרו שהם, עם המערכות המתקדמות שלהם לשיגור טילים, מכוונים את הטילים באופן מדויק למטרות, אבל "האלוהים של היהודים" מסיט להם את הטילים מהמטרה.

זה הלקח של הפרשה כולה. הרע שאתה רואה הוא רק מסך על האור, ומי שבתוך המערבולת לא רואה את חתיכת העץ שמסתובבת לידו. לכן אל תישאר במצרים שלך רק כי היא מוכרת ונוחה, תעשה את הפעולה שלך עד הסוף, ומי שכבר יצא – שלא ישכח להושיט יד למי שעוד בפנים. שנזכה לראות את הקב"ה בכל רגע בחיינו, עד מאה ועשרים.