הסוף לייסורים: למה נקרא האדם "אדם"?

1. "אדם" מלשון "אדמה לעליון": התכלית שלך היא להידמות לבורא במידותיו – רחום, חנון, ארך אפיים.
2. כל טובה שאדם עושה יש בה פנייה לעצמו; רק הקב"ה משפיע בלי שום תועלת עצמית, כי אינו זקוק לאדם כלל.
3. אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום: אפשר להתווכח ולחלוק, אבל הגבול הוא השלום.
4. שנאת חינם שקולה לעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – ואילו שלום מגן אפילו על עובדי עבודה זרה.
5. לפי בעל הסולם, כל הייסורים באים לדחוף אותנו מהרצון לקבל אל הרצון להשפיע – וזה הסוף לייסורים.

על האדם להידמות לבוראו, ועל כן הוא נקרא "אדם" – מלשון "אדמה לעליון". הציווי על האדם להידמות לבורא יתברך כפי יכולתנו מפורש בתורה, שנאמר (דברים כח, ט): "והלכת בדרכיו", ונכפל הציווי הזה שנאמר (שם יא, כב): "ללכת בכל דרכיו", וכן בעוד מקורות. ולמעשה: מה הקב"ה נקרא רחום – אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון – אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק – אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד – אף אתה היה חסיד, מה הקב"ה נקרא ארך אפיים – אף אתה היה ארך אפיים. וכך עלינו להיות דומים בכל מידותינו למידותיו של הקב"ה.

אומר רבינו בחיי בספר "חובות הלבבות", שכל הטובות שתראו בעולם נכנסות לחמישה תחומים, המסודרים לפי רמות הטובה: טובה בין חזק לחלש, טובה בין בני אדם זה לזה, טובה בין העשיר לעני, טובה בין האדון לעבדו, וטובת האב לבנו. וכאן משליך עלינו רבינו בחיי זעזוע: בכל סוגי הטובות האלו תמצא שהאדם המיטיב אינו מיטיב אלא עם פנייה לעצמו. למשל: רחמים (בין החזק לחלש), קניית שם וכבוד (בין בני אדם זה לזה), קבלת שכר לעולם הבא וגם הסרת כאב לב רגעי (בין העשיר לעני). את שאר הסיבות המוכחות ניתן למצוא בספר "חובות הלבבות", שער עבודת האלוהים עם פירוש לב טוב, עמוד קצד.

בשורה התחתונה אומר רבינו בחיי, שאין טובה שאדם עושה לזולתו – ולא משנה איזו טובה ובין מי למי – שאין בה פנייה עם כוונה לתועלת עצמו, אפילו אם היא במידה נמוכה. וממשיך רבינו בחיי ואומר, שאצל הקב"ה זה לא קיים. על האדם להכיר בכך שהשפעת הטובה שהבורא יתברך משפיע עליו היא ללא כל פנייה לטובת עצמו. ויתרה מכך: אם נסתכל על אפסיות האדם, תוכלו לראות משלוש בחינות לפחות שהאדם הוא היצור הכי חלש והכי מחוסר בצרכיו, יותר מכל בעלי החיים ויותר מכל הנבראים.

הבחינה הראשונה: ילד שנולד אינו יכול לדאוג לעצמו, וחס ושלום הוא יאבד את חייו אם הוריו לא ידאגו לו באופן שוטף. מנגד, שור בן יומו קרוי שור, וכן שאר בעלי החיים, שכולם מסוגלים לדאוג לעצמם רגע אחד מיד לאחר שנולדו. הבחינה השנייה: הזוהמה והטינוף הנמצאים בגוף האדם והנראים על גופו מבחוץ, הדומים כמעט לאלה שבתוך הגוף, וכל שכן אם הוא לא מתקלח במשך כמה ימים ברציפות – אי אפשר לעמוד לידו. והבחינה השלישית: החולשה הרוחנית (עצבות ודיכאון) שתוקפת את האדם כשמוחו נפגע, או כשנעדרת ממנו זווית ראייה מסוימת, וכתוצאה מכך הוא מפרש סיטואציה בצורה לא נכונה; וכן כשנעדר ממנו כוח השכל, שעל ידו נתן לו הבורא יתרון על שאר בעלי החיים. נמצא שרוב בעלי החיים מכירים את האמצעים כיצד להיטיב לעצמם, ומכירים את התחבולות הדרושות להם להשגת מזונם וטרפם – דברים שהרבה בני אדם נבונים אינם מצליחים בהם, וכל שכן חסרי הדעת (עיין בהרחבה בספר "חובות הלבבות", שער עבודת האלוהים עם פירוש לב טוב, עמוד קצח).

נוסיף על כך, שאם נתבונן באפסיותו הגדולה של האדם ביחס לגודלו העצום של הבורא יתברך, נמצא שיחס הגודל מורה שאין הקב"ה באמת זקוק לאדם, והשפע שהבורא משפיע על האדם הוא ללא כל פנייה לטובת עצמו. האדם אינו יכול להשפיע שפע על הקב"ה, ומצד שני אין האדם יכול לפגוע בצורה כזאת או אחרת בבורא יתברך. מכאן, שככל שמשפיע הטובה גדול יותר ממקבל הטובה – כך אין הוא זקוק לו. ומה שמוכח מדברים אלו הוא שהקב"ה ברא את העולם כולו אך ורק בכוונה להשפיע שפע לברואיו.

מה שמעניין את הקב"ה בעולמו זה שלום ואחדות. שישראל יהיו עם אחד ולב אחד, שתהיה השתוות בין אנשי העם. כל חתימות התפילות – שחרית, מנחה, ערבית – וגם חתימת ברכת המזון, ואם תחשבו עוד טיפה תמצאו עוד הרבה כאלה, מדברות על שלום ואיחוד: "עושה שלום במרומיו", "ה' יברך את עמו בשלום", "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", "אדברה נא שלום בך", ויש עוד המון. זה מה שהקב"ה מחפש בעולמו – אהבה, השתוות ושלום. גדולה מעלת השלום, שהיא מעלת האחדות אצל השם יתברך. אדם שמבחינתו שלום זה חוק בל יעבור – זה אדם שהקב"ה אוהב.

"השם גבולך שלום, חלב חטים ישביעך" – אדם שהגבול שלו זה השלום. אין בעיה להתווכח, אין בעיה שישנם חילוקי דעות, אין בעיה שלא מסכימים אחד עם השני, אבל הגבול שלי זה השלום – עד כאן אני מוכן להתווכח – ואז "חלב חטים ישביעך". אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום.

מצינו בגמרא במסכת יומא דף ט: מקדש ראשון, מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובית המקדש השני, שבתקופתו היו עוסקים בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים – מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש העבירות של ייהרג ואל יעבור, שהן עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

לענייננו נתמקד בעבודה זרה, שהיא אחת העבירות שאדם מאבד את חייו עליה, ואחת מהעבירות שהביאו חורבן על עם ישראל. ועניין גדול מצינו במסכת דרך ארץ זוטא בפרק תשיעי: וכן היה רבי אליעזר בן הקפר אומר: אהוב את השלום ושנא את המחלוקת. גדול השלום, שאפילו בשעה שישראל עובדים עבודה זרה ויש שלום ביניהן, אומר הקב"ה אין רצוני לנגוע בהן, שנאמר (הושע ד): "חבור עצבים אפרים הנח לו". זאת אומרת, שאם ישראל עוברים על העבירה שעליה עדיף למות ולא לעבור, העבירה החמורה שהיא אחת משלוש העבירות שהביאו עלינו את חורבן הבית – אבל ישראל באחדות ושלום – אין הקב"ה נוגע בהם! ועוד אומר הקב"ה במסכת סוטה, שיימחה שמו על המים ובלבד שיהיה שלום בין איש לאשתו. כך הוא גודל השלום.

נשאלת השאלה: איך נביא בינינו שלום? לבעל הסולם יש פתרון שיפתור גם את כל הייסורים והצרות שיש בעולם. אומר בעל הסולם (הקדמה לספר הזוהר, אות יט), שכל הצרות, כל החורבן וכל הייסורים שבאים על האדם ניתנים לפתרון, וזה לשונו: "ובוא וראה בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו, היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, והייסורים, והמלחמות, והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו הייסורים המצויים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלמה של רצון להשפיע וכו'. ודע, שהמצות שבין אדם לחברו הן קודמות למצות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום!"

במילים שלנו: מלידתו של האדם טבועים בו שני רצונות – הרצון להשפיע על אחרים והרצון לקבל לעצמו. אומר בעל הסולם, שאם כל בני האדם יקבלו על עצמם פה אחד לבטל מעליהם ולבער מעצמם את הרצון לקבל לעצמם, ולא יישאר בהם אלא הרצון להשפיע לחבריהם, אז יתבטלו כל הדאגות וכל מה שמזיק לאדם בארץ. כל אחד יהיה בטוח ושליו בחיים בריאים ושלמים ללא טרדות, מכיוון שבמקרה כזה האדם יידע ויחיה בידיעה ברורה שיש מאחוריו עולם גדול שדואג לו באופן קבוע וממלא כל מחסורו.

אמנם, במצב שלנו כיום אנו רואים ללא כל מאמץ שהמצב לא מתקרב למה שתיארנו עתה, אלא ההיפך הגמור מתרחש – כל אחד דואג רק לעצמו ולא אכפת לו מאחרים. במילים אחרות, האדם הממוצע כיום פיתח בעצמו במהלך שנותיו את הרצון לקבל הרבה יותר מהרצון לתת ולהשפיע, ולכן נותר בו בעיקר הרצון לקבל, והוא זה שמניע אותו ושולט בו במהלך רוב היום. וממילא, מכאן מגיעות כל הצרות, הדאגות, הייסורים, המלחמות, השחיטות ושאר מרעין בישין שבאות עלינו בכל רגע ורגע, ואין לנו מפלט מהן. בנוסף על הצרות החיצוניות שבאות על האדם, ניתן להוסיף גם מיני מחלות ומכאובים שנגרמים כתוצאה מדאגות, לחץ וכדומה. ומוסיף בעל הסולם, שכל הייסורים הקיימים בעולמנו אינם אלא על מנת לעורר אותנו ולדחוף אותנו אל הנקודה הרצויה, שהיא אחת מכוונות תכלית הבריאה – הרצון להשפיע.

הרצון להשפיע טבוע בכם כבר מלידה, בדומה לרצון לקבל, ולכן העבודה לא אמורה להיות קשה. קבלו על עצמכם לעזור יותר לבני אדם, גם אם אינכם מכירים אותם, וחזקו בעצמכם בכל יום ויום את הרצון להשפיע לסביבה. אתם תיווכחו לראות שחייכם יהפכו ליפים, שלווים ונוחים יותר, וממילא תרגישו עם עצמכם הרבה יותר טוב, ותבוא עליכם הברכה.

זה כל הסיפור: נקראנו "אדם" כדי להידמות לעליון, והעליון נותן בלי שום פנייה לעצמו. ברגע שאתם מתחילים לתת כמוהו, בלי חשבון, הייסורים מאבדים את הסיבה שלהם לבוא. השלום מתחיל בכם, והברכה הולכת אחריו.