מהו הטעם בחיינו? טעמו וראו כי טוב ה'

1. את טעם החיים אי אפשר להסביר במילים, כמו שאי אפשר להסביר טעם של עוגה. רק מי שטעם יודע.
2. המילים מוגבלות כי בעזרתן הקב"ה הגביל את עולמו, ולכן חוויה רוחנית לעולם לא עוברת במלואה מאדם לחברו.
3. "ראה נתתי לפניך היום": הדרך לחיים טובים פתוחה בכל רגע, גם אחרי שנים של טעויות.
4. חיים בלי תורה הם עול כבד שקשה מהמוות, ולכן חז"ל קראו לרשעים מתים עוד בחייהם.
5. הקב"ה מניח את ידך על החלק הטוב רק לטעימה; הבחירה שלך היא להתחזק ולא ליפול באמצע הדרך.

על פי פירוש בעל הסולם להקדמה לתלמוד עשר הספירות. לאחר שבעל הסולם הקדוש הקדים לנפץ בפנינו את מסך הברזל המפסיק בינינו לבין לימוד הקבלה (עיין בריש ההקדמה לתלמוד עשר הספירות), שאל בעל הסולם את שאלת השאלות: מהו הטעם בחיינו?

הרבה מאוד אנשים התחבטו בשאלה מדוע להביא ילדים לעולם שכזה, ולצערי הרב ישנם אף מספר אנשים שלא מצאו תשובה ולכן אינם מביאים ילדים, שכן, ובצדק מנקודת מבטם הצרה, רואים הם את מנהגו הרע של העולם. האמת היא שבקלות ניתן לחזק עמדה זו, מכיוון שעינינו רואות את כל הסבל, החולאים והתלאות שאדם צריך לעבור במסלול חיים כל כך קצר. הרי מספר שנות החיים של האדם הממוצע עולות לו ביוקר רב ומלאות בייסורים, חולאים ומכאובים אין ספור, שלא נדבר על הנטל שיש על כל אחד מאיתנו בימינו (והדבר עומד בכל תקופה ומרירותה). לרוב הוא תוקף אותנו בכל כוחו מבלי תשומת לב ראויה מצידנו, מצליח להשפיע על מהלך חיינו מבלי יכולת אמיתית להגיב בצורה נאותה, מפאת חוסר אומדן המשקל שלו מולנו. לרוב הוא מצליח להשפיל אותנו עד עפר, ולבסוף מוצאים אנו את עצמנו נסחפים עם זרמי החיים הללו מבלי לשים לב, וכל זה כדי להשאיר את כל עמלנו מאחורינו לאנשים שיבואו אחרינו.

נוסיף על זה את העולם כפי שהוא נראה היום, שנמצא בנקודת שפל מבחינת ירידת הדורות, כפי שתיארו לנו הנביאים בתורה הקדושה שיקרה באחרית הימים (עיין ספר עקבתא דמשיחא). כתב האור החיים הקדוש, שבסוף הימים הניסיון הגדול ביותר של עם ישראל יהיה ההתמודדות עם השער החמישים של הטומאה, שהמטרה של התמודדות זו היא לדלות את אותן הנשמות העשוקות והגנוזות במעמקי תהום הרשע והטומאה. וכן מבואר בספר "עשירית האיפה", שהשער החמישים של הטומאה, מהותו היא כפירה ואפיקורסות. על כן, התיקון הגדול ביותר שעם ישראל צריכים לשים בו את כל מגמתם וכל עיסוקם הוא החזרה בתשובה.

אם כן, מדוע בתור אדם חילוני שלא מאמין בתורה הקדושה, אביא ילדים לעולם שכזה? ועוד יותר מזה, מדוע בתור אדם דתי ומאמין, אביא ילדים לעולם שכזה? התשובה לשאלה זו נמצאת בתוך עומקה של התשובה לשאלה: מהו הטעם בחיינו?

(תהילים לד' ט'): "טעמו וראו כי טוב ה'". פסוק זה בא לכוון אותנו לדרך החיים האמיתית, אשר בעזרתה יוכל האדם המשכיל לחוות את החיים בצורה הכי טובה שבורא עולם התכוון בבריאתו להנחיל לבני האדם, כמו שאמרו חז"ל שברא עולמות כדי להיטיב לברואיו, כי מדרך הטוב להיטיב. אך רק אדם שביקר בעולמה של תורה יכול להבין את "טעמו וראו כי טוב ה'", מכיוון ששהה בעומקה של תורה וטעם את טעמה.

אך בד בבד, מי שלא טעם את החיים של קיום התורה והמצוות לא יוכל להבין ולהרגיש זאת, ויותר מכך, כיצד אוכל להסביר לאדם שמימיו לא פתח את ספר התורה עד כמה זה טוב בשבילו? להבדיל אלף אלפי הבדלות, בדומה לכך שלא ניתן להסביר לאדם את טעמה של עוגה טעימה עד שלא יטעם.

לפעמים אדם מנסה לספר לחברו דבר טוב שעבר עליו או נוף מדהים שראה, ועד כמה שהצד המקשיב יוכל לתפוס את החוויה, הוא לעולם לא יבין ולא ירגיש את ההרגשה שחברו מנסה להעביר לו אם הוא בעצמו לא יבקר שם. כל ההרגשות הללו הן רוחניות ואינן ניתנות לתפיסה גשמית, וכל זאת קורה מכיוון שלנשמת האדם ישנן עוצמות רוחניות כל כך חזקות, שהמילים אינן יכולות לתאר.

אך מדוע זה כך? מדוע באמת אדם לא יכול להעביר לחברו, או איש אינו יכול להעביר לאשתו, את המסר המלא? יאמר אדם לאשתו עד כמה הוא אוהב אותה, אך אין היא תתפוס באמת את עוצם הכוונה. התשובה לכך היא שהמילים מוגבלות. על קצה קצהו של המזלג ובכלליות רבה: מכיוון שלרוחניות אין גבול, ועל מנת שתוכל להתהוות מציאות גשמית בעולם, הקב"ה ברא את המילים תחילה, שנאמר: "בראשית ברא אלוקים את". "את", מא' ועד ת', הן האותיות של לשון הקודש. בעזרתן הגביל הקב"ה את עולמו, בכך שעל ידי ציווי במילים ברא מציאות, שנאמר: "ויהי אור" (ידוע בעולם המדע שכל החומר שאנו רואים מתנהג כמו האור שאנו מכירים; במילים אחרות, כל החומר מסביבנו הוא אור מוגשם ומגושם יותר), "ויהי ערב ויהי בוקר", "הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד" וכדומה. בקצרה, בעזרת האותיות והמילים הגביל הקב"ה את עולמו.

לענייננו, כיצד אוכל להסביר לאדם שמימיו לא פתח את ספר התורה עד כמה זה טוב בשבילו? וזה שכתוב בפרשת ניצבים (דברים ל' טו'): "ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע". בורא עולם ברוב רחמיו וחסדיו משאיר את הדרך לחיים טובים פתוחה בכל רגע נתון, גם במידה ואדם עבר עבירות במשך כל ימי חייו, ולכן כתוב "ראה נתתי" בלשון עבר, מכיוון שמהעבר הנחלתי לכם גם ל"פניך היום" (לשון הווה) את החיים ואת הטוב.

ממשיך רבינו בעל הסולם ואומר, שלפני נתינת התורה, דהיינו נתינת הטוב, לא היה לפנינו אלא רק המוות והרע, ומפרש כמו שאמרו חז"ל שהרשעים בחייהם נקראים מתים. ולא מהבחינה שהם רעים ושאינם הולכים בדרכה של תורה (שזהו נושא אחר), אלא משום שיותר טוב להם מותם מאשר חייהם, שבהם הם סובלים ממה שהזכרנו לעיל בשביל השגת קיום בעולם הזה. ואף על פי שמשיגים הם את קיומם, זה אפילו לא קצה קצהו של התענוג שיכולים הם להשיג בחיי העולם הזה בעזרת קיום התורה והמצוות (שלא נדבר כלל על חיי העולם הבא).

וזהו שמסיים הכתוב "ובחרת בחיים למען תחייה אתה וזרעך". לכאורה כפל לשון הוא, "ובחרת בחיים למען תחייה", אלא הכוונה היא על החיים בקיום התורה והמצוות, שאז חיים באמת, מה שאין כן חיים בלי תורה ומצוות, שקשים וארוכים הם מהמוות עצמו, ועל כן רשעים קרויים מתים עוד בחייהם. ולא עוד, שחיים בלי התורה לא בלבד שאין בהם הנאה כלל, אלא עול כבד של משא החיים הטומן בתוכו עול מלכות ועול דרך ארץ, כמו שאמרו (אבות ג' ה'): "...נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". אלא לרוב גם אינו יכול ליהנות לאחרים, כלומר אפילו מהילדים שמוליד אין לו נחת, שגם חיי הילדים הללו נידונים להיות קשים ממוות, ועל כל זה, איזו מתנה הוא מנחיל להם?

ומצד שני, השומר תורה ומצוות, לא רק שהוא בעצמו נהנה מהחיים הללו בנחת רוח ותענוג שלא ניתן להסביר, הוא גם שמח להביא עוד ילדים לעולם ושמח הוא להנחילם מהחיים הטובים הללו. וזה שכתוב "למען תחיה אתה וזרעך", כי יש לו תענוג נוסף בחיי בניו, שהוא היה הגורם לזה שהם נהנים בחייהם.

ובאמור תבין את דברי חז"ל על הכתוב "ובחרת בחיים", וזה לשון רש"י: כאדם האומר לבנו "בחר לך חלק יפה בנחלתי", ומעמידו על החלק היפה ואומר לו "את זה ברור לך" (ברור מלשון בררתי לך מתוך הכל את החלק הטוב), ועל זה נאמר "ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי", אתה הנחת ידי על הגורל הטוב, לומר את זה קח לך. ולכאורה הדברים תמוהים, כי כתוב מצד אחד "ובחרת בחיים", מלשון אתה תבחר בעצמך (או שניתן לפרש "ובחרת", שכבר התבצעה הבחירה הזאת), ומצד שני הם אומרים שמעמידו על החלק היפה, שכביכול הקב"ה עושה בשבילו את הבחירה ומעמידו על החלק היפה, ואם כן כבר אין כאן בחירה. ומוסיף, שהקב"ה מניח ידו של אדם על הגורל הטוב, ואם כן היכן הבחירה שבאדם?

מפרש, שמתוך החיים הגשמיים המלאים ייסורים, מכאובים וריקנות עד אין קץ, בא הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו על ברואיו, ומניח ידו של האדם על החלק הטוב של החיים (לזמן מועט, רק לצורך הטעימה, כמדומני), שאולי יתעורר וירגיש את הטוב שיכול להיות לו בעולם הזה, אל מול הסבל שכבר הורגל אליו והשלים עמו בחייו הריקים, ואולי יימלט מאלו החיים הקשים ממוות.

ולא נשכח מעינינו את עניין הבחירה של האדם, שמצידה היא רק לעניין החיזוק. שלאחר שאדם טועם מעט מן הטוב, לאחר שהשם יתברך הניח ידו על הטוב, מצפה לו עבודה גדולה ויגיעה רבה עד שיזכך את גופו ויוכל לקיים את התורה והמצוות כהלכתן, ולא להנאת עצמו אלא כדי להשפיע נחת רוח ליוצרו. ובכך הוא מגיע "לשמה", ואז זוכה הוא לחיי הנועם והאושר המלווים את קיום התורה. אך בטרם מגיע לזיכוך זה, נוהגת ודאי בחירה להתחזק בדרך הטוב בכל מיני אמצעים ותחבולות, בכל כוחו ויכולתו, עד שיגיע למדרגת הזיכוך, ולא ייפול חס ושלום תחת משאו הכבד באמצע הדרך.

וכאן חוזרת התשובה לשאלה שפתחנו בה. מי ששואל מדוע להביא ילדים לעולם שכזה, שואל מתוך חיים שטרם טעם בהם את הטוב, ומנקודת המבט הזו השאלה אכן צודקת. אבל ברגע שאדם טעם, ולו טעימה קטנה, את "טעמו וראו כי טוב ה'", השאלה מתהפכת: הוא כבר לא שואל למה להביא ילדים לעולם של סבל, אלא איך לא להנחיל לילדיו את החיים הטובים שהוא עצמו גילה. זהו "למען תחיה אתה וזרעך", החיים שלך הופכים למתנה שאתה מעביר הלאה.

המוסר השכל הוא פשוט: אי אפשר להבין את טעם החיים מבחוץ, רק מבפנים. הקב"ה כבר הניח את ידך על החלק הטוב, הטעימה ניתנה לך. כל מה שנותר לך הוא לבחור בה, ולהתחזק בה יום אחר יום, עד שהטעם הזה יהפוך לחיים שלך ולחיים של הילדים שלך.