כופר בטובתו של מקום: מה באמת חסר לך?

1. הדבר היחיד שגורם לאדם צער הוא ההרגשה שחסר לו משהו, ותמיד יימצא משהו שחסר.
2. כשמשיגים את מה שרצינו, הרצון רק גדל, וכך חיים ברדיפה תמידית אחרי ה"חסר".
3. "בכל עצב יהיה מותר": כשאדם עצוב הוא משוחרר מהשליטה על עצמו, והיצר עושה בו מה שהוא רוצה.
4. העבודה של היצר היא להשכיח מאיתנו מה טוב בחיינו, ובסוף להשכיח מאיתנו את הקב"ה.
5. כל יציאה לעולם היא צעד לכיוון היצר, ולכן חייבים צעדים כנגד: תפילה, לימוד, תוספת קטנה של קדושה.

ב"ה לקח לי הרבה זמן להבין, ועכשיו, עוד יותר ב"ה, אני בשלב הקבלה של הדברים שהבנתי. ומה שהבנתי זה שאני קצת, ובאמת הרבה מאוד, כפוי טובה. שקצת כפרתי בטובתו של הקב"ה.

שאלתי את עצמי: האם באמת זה שאני אבקש מהישיבה תוספת בשכר זה מה שיעשה אותי מאושר? הכמה מאות שקלים האלה? אחרי שחשבתי על זה הגעתי למסקנה שזה בדיוק מה שיעשה אותי יותר ממורמר. כי אחרי תקופה מאוד קצרה אני ארצה עוד כמה מאות שקלים, ואחרי עוד תקופה קצרה אני ארצה עוד, וזה לא ייגמר.

שברתי לעצמי את הראש בניסיון להבין מה גורם לי להרגשה הלא נעימה הזאת, ומה ישפר לי אותה. ומה שגורם לי להרגיש ככה זו כפיות הטובה שלי. זו התאווה שלי לחומר. זו המשיכה שלי לדברים ש"חסרים" לי.

הדבר היחיד שגורם לאדם צער הוא ההרגשה שחסר לו משהו. ואם תשימו לב, תמיד חסר לו משהו. לפעמים זה כסף, לפעמים זה מלבושים, לפעמים זה תכשיט, לפעמים זו הערכה, לפעמים זו מילה טובה, לפעמים זו עבודה שהוא לא מרוצה בה, וכדומה.

ועכשיו זה הולך ונהיה יותר גרוע. כי כשהאדם משיג את מה שהוא רצה, הרצון גדל, ועכשיו הוא רוצה את מה שהוא רצה בהתחלה, רק בגדול יותר. וככה הוא נמצא ברדיפה תמידית וקבועה אחרי הדברים ש"חסרים" לו, וככה הוא גומר לעצמו את החיים: ברדיפה.

הגמרא במסכת ברכות, דף ל' עמוד ב', אומרת: "בכל עצב יהיה מותר". כל הפירושים ששמעתי מדברים על זה שבכל מקום שאדם מראה את עצמו עצוב, הרי הוא מקבל על זה שכר. בקיצור, כשאדם בשמחה, שלא יתפזר יותר מדי, אלא יהיה בשמחה בטוב טעם.

אני פירשתי את זה בדרך שלי. "בכל עצב יהיה מותר": "מותר" מלשון משוחרר. עד עכשיו הייתה לו שליטה על ההרגשה שלו, ועכשיו, כשהוא עצוב, הוא מותר ומשוחרר ממנה. הוא רפוי וחסר כוחות להגן על עצמו, והיצר הרע יכול לעשות בו מה שהוא רוצה, והוא באמת עושה בו מה שהוא רוצה: מוריד אותו לבאר שחת, בלי שום יכולת להגיב מצדו.

וכמו שאנחנו כבר יודעים מהשיעורים של הרב פנגר, העבודה העיקרית של היצר היא לתפוס אותנו כשאנחנו מרגישים ממורמרים, כש"חסר" לנו כסף, מלבושים, תכשיט, הערכה, מילים טובות וכדומה. שם הוא מתיישב עלינו ומוריד אותנו עוד ועוד למטה. ולא רק זה, אלא הוא גם דואג לספק לנו תירוצים למה מה שאנחנו מרגישים זה נכון.

שימו לב לנושא העיקרי ולתוכן של כל תחילת המאמר הזה. כל מה שכתוב שם הוא נטו תוצאה של הרגשה לא משהו בכלל. וזו בדיוק העבודה של היצר: הוא גורם לנו לשכוח מה טוב אצלנו בחיים.

הוא גורם לנו לשכוח מעצמנו, לשכוח מי אנחנו ומה אנחנו שווים באמת. לשכוח מהמשפחות שלנו. לשכוח מהעבודות שלנו, שתכלס הרבה מאיתנו אוהבים את מה שהם עושים, ובקלות יכולנו לעבוד בעבודות שאנחנו ממש שונאים. לשכוח מהדירה שלנו ומהציוד שיש בה. לשכוח את כל הטובות שהקב"ה נתן לנו בשנה האחרונה.

לשכוח מהבריאות שלנו. לשכוח מזה שהקב"ה מזכה אותנו בחסדים ובעזרה לאנשים אחרים. לשכוח מזה שאנחנו אנשים טובים במהותנו. לשכוח ממה שיש בינינו. לשכוח מהחיים שלנו, שבתכלס החיים שלנו הם כל מה שמניתי עד עכשיו. ומה שהיצר עושה הוא לגרום לנו להתמקד במה ש"חסר לנו", וזה, חס ושלום, המוות שלנו בעודנו בחיים. הוא גורם לנו לשכוח שבאמת, ברוך השם, לא חסר לנו כלום!

אבל הכי גרוע, אם תשימו לב: הוא גורם לנו לשכוח מהקב"ה. הוא זה שנתן לנו וממשיך לתת לנו בלי הפסקה. וזו הסיבה שאדם צריך לקחת על עצמו דברים ולהוסיף על עצמו דברים, כדי להתקרב עוד ועוד לבורא עולם.

אין לנו ברירה. אנחנו חייבים לצאת מהבית, חייבים ללכת לקניות, חייבים לקנות בגדים, חייבים לצאת לעבוד. וכל פעולה מאלה שמניתי עד עכשיו היא צעד אחד, ולפעמים הרבה מאוד צעדים, לכיוון היצר הרע. לכן חייבים לעשות צעדים כנגד!

הדברים שאדם מוסיף על עצמו, אם זו תפילה, אם זה להחליף את הלבוש שלו, או עוד כמה שעות לימוד מהרצאה באינטרנט, בכולל או בישיבה, אלו הדברים שגורמים לו להתקרב לה' יתברך, ובכך להרחיק ממנו את היצר שמנסה להשכיח ממנו את הקב"ה. הפעולות האלה הן שעוזרות לנו לזכור את כל הטובות שהקב"ה לא מפסיק להשפיע עלינו. הן אלה שעוזרות לנו לדבוק בו עוד ועוד ועוד!

ככה זה עובד: היצר משכיח ומרחיק, ואנחנו עושים עוד משהו כדי להתקרב. וזה מוסר ההשכל שלקחתי מכל הסיפור של התוספת בשכר: המרירות שלי לא באה מהכסף שחסר, היא באה מזה ששכחתי מה יש. ברגע שאני זוכר מי נתן לי את כל מה שיש לי, ההרגשה של ה"חסר" מאבדת את הכוח שלה, והיצר מאבד את הכיסא שהוא התיישב עליו. אז בפעם הבאה שמתיישבת עליכם ההרגשה שחסר לכם משהו, עצרו רגע, ספרו מה יש, ותעשו צעד אחד קטן לכיוון הקב"ה. זה כל הסיפור.