תובנות - כללי

תובנות - כללי השפע ממנו ית' הוא ללא גבולות, אלא רק הנאצל הוא העושה שיעור על השפע מכוח עצמו, מפאת היותו מקבל לא פחות ולא יותר מכפי שיעור חשקו ורצנו לקבל, שזו היא אמת המידה הנוהגת ברוחניות.

במילים אחרות, האדם הוא רצונו החופשי בכל, ואם תיקח רצונו – במידה מסוימת לקחת את אישיותו.

"מלוא כל הארץ כבודו" אלו לא סתם מילים. כפשוטם הם – מלוא כל הארץ כבודו.

הקב"ה ית' ממלא כל מקום והוא נמצא בכל מקום, אך עיננו הרואות שישנן גם נשמות בעולם, אז ח"ו נוכל לומר – הנה אנחנו נבדלים (בנשמותינו) מהא"ס ב"ה, ובכך ח"ו – נוכל לומר שאנחנו "שניים".

לא כן הדבר, אלא הריחוק שבין שני דברים – הוא הוא שגורם לנו לחשוב שקיימים שניים.

לשון "בעל הסולם" מתוך תלמוד עשר הספירות בחלק הראשון, היא:

"כמו שהמהויות הגשמיות ניתן להמשיל זאת לגופינו כבני אדם מתרחקות זו מזו ומתחברות זו לזו בדרך ריחוק מקום וקירוב מקום, כך המהויות הרוחניות, מובדלות ומתחברות על פי השתנות הצורה והשתוות הצורה, ששינוי הצורה מבדילן זו מזו, והשתוות הצורה מדביקתן זו בזו".

פירוש: הרוחניות היא המציאות הקיימת, כל השאר הם רק מלבושים חיצוניים אשר עוטפים את האמת ומסתירים אותה מעיננו. על דרך המשל – כשהקב"ה רצה לברוא את כל העולמות, הוא חצב את הנשמות ממקומן הטבעי והוריד אותן לעולם הגשמי, ובכך (ח"ו) – מ"אחד ושמו אחד" הוא כביכול הפך לשניים – אנחנו והוא, וזהו כביכול הסוד שאנו צריכים להידבק לבורא עולם ולהיות כמוהו בכל מעשיו ובכל פעולותיו, שכן שמנו הוא "אדם" מלשון אדמה לאלוקים, ועוד "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" – זה לאחר שכולנו תיקנו את מידותינו המושחתות, וכעת אנו דומים להקב"ה וע"כ ישנה השתוות בנינו לבין בורא העולם.

לצורך ההמחשה, ניקח את המילה אהבה.

אהבה במהותה היא השתוות בין אדם לחברו. כשאדם אוהב את אשתו, הוא רוצה להידבק אליה ולהיות אתה תמיד. אך מהי האהבה? מהי ההשתוות הזאת שגורמת לאדם לרצות להדבק אל חברו?

הרי כשאנו אוהבים מאכל מסוים, אנחנו מגדירים זאת גם במילה אהבה, שכן אנו "אוהבים" את המאכל הנ"ל, מהו העניין?

אהבה היא השתוות.

כשאנו מגדירים שאנחנו אוהבים אדם אחר, הכוונה היא שאנו שווים עם אותו האדם בדעותינו, במחשבתנו, בהתנהגותנו או ברצוננו וכדומה, וזה הדבר הגורם לחיבור – ואת חיבור זה אנו מגדירים כאהבה שגורם לנו להגדיר את אותו אדם כאהוב, ולא עוד – אלא בצורה זו גם נמדדת כמות האהבה שלנו לאותו האדם.

וכן הדבר לעניין המאכלים ושאר הנאות העולם שאנו מגדירים כאוהבים, שכן העניין בס"ה, הוא שאנו מחוברים לדבר, וזה הגורם לנו לומר שאנו אוהבים אותו.

ההוכחה לכך היא, שברגע שאדם יאמר לחברו שאין הוא מסכים אתו על דבר פלוני, באותו רגע ירגיש האדם את הריחוק שהזכרנו, ובכך אהבתו לאותו אדם כביכול נפגמה קלות. לפי גודל אי ההסכמה ומהות העניין הלא מוסכם – כך גודל הריחוק וחוסר האהבה.

כהקב"ה חצב את הנשמות ממקומן הטבעי, באופן טבעי רוצות הן לשוב למקומן הטבעי שממנו לוקחו, ונטבע בהן הרצון לקבל את השפע האלוקי.

כדרך המשל: כל הנשמות היו מסביב לקב"ה ומחוברות לקב"ה באופן קבוע, שכן הוא היה משפיע שפעו עליהן ללא כל עשיה מצדן. בשלב מסוים, הרגישו הנשמות שהן אוכלות וניזונות משפעו ית' ללא כל עשיה ותמורה מצדן אליו, וזה הדבר גרם להן להרגיש נהמה דכיסופה – דהיינו לחם של בושה, שכן הן מקבלות ומקבלות ולא "מחזירות" שום דבר, לכן אמרו לקב"ה שמעתה, רוצות הן "להחזיר" לקב"ה תמורה על כך שנהנות ממנו, ולכן הוריד אותן לעולם כדי שיעבדו בו ויקבלו שכרן ללא בושה.

ולכן, הוריד הקב"ה את כל הנשמות לעולם בתוך אדם הראשון, ומה שהיה עליו לעשות – במילים אחרות "לעבוד" כדי לקבל את הטובה שהקב"ה הבטיח ע"י עבודה, הוא רק לקבל את השבת, שכן נברא הוא ביום השישי לבריאה, אך לצערנו הרב – ביום הזה הוא גם חטא וגם גורש מגן עדן.

(ואם הוא היה מודה בטעותו ולא היה מאשים את חווה שהאשימה את הנחש – הקב"ה היה מוחל לו על כך).

החטא של אדם הראשון גרם לו לריחוק מהקב"ה, וכן לאחר שהוליד ילדים והם הולידו ילדים, וכן הלאה עד היום – גדלה כמות החטאים, ועל כן הריחוק הלך וגדל לממדיו העצומים שאנו רואים כיום.

כל מטרת הבריאה וכל מטרתו של האדם ושל הנשמה – היא להידבק בהקב"ה וליהנות מזיו שכינתו כי זו כל התכלית, אך כשאדם "רוצה" דברים, הוא מתרחק מבורא עולם יותר ויותר.

נשאלת השאלה: מי זה "רוצה"?

תשובה פשוטה: הגוף.

כשאדם אומר "אני רעב", "אני רוצה לאכול" – מי זה רוצה? הגוף.

כשאדם אומר "אני רוצה לישון", מי זה רוצה? הגוף – וכן הלאה.

כל היום אדם רוצה ורוצה וכל הרצונות שלו הן גופניות, אך מה עם נשמתו?

כל היום הוא מאכיל את גופו באוכל והנשמה לא נהנית מהאוכל הזה בכלל – מה עם הנשמה?

יוצא מכאן, שמה שמרחיק את האדם מהקב"ה (מהרוחניות שמקרבת אותו להקב"ה) – הוא הרצון הגשמי שלו, והרצון הזה הוא כל האדם.

ברגע שאדם יבטל את הרצון הגשמי שלו לגמרי – חייו יתהפכו מהקצה אל הקצה, תהיה התחלה של השתוות בינו לבין הקב"ה מבחינת "אדמה לא-לוקים", וממילא – יעלה האדם על דרך האמת.

כך הוא הדבר בין בני אדם. כשיש השתוות בין שני אנשים, משמע שרצונם ודעותיהם דומות, זה הדבר שגורם להם לקירוב, וזהו הדבר שלו אנו קוראים "אהבה".

ברגע שנתחיל לנסות להבין את דעותיו של הקב"ה דרך התורה שהוא מסר לנו, נתחיל בתהליך ההידבקות אליו ית', ובכך נאכיל את נשמותינו ש"אוכל" שלה היא כל כך חפצה שהוא זיו השכינה.