למה אתם עדיין צריכים שעון מעורר?

1. ילד בבוקר פורים לא צריך שעון מעורר, כי ההתרגשות והציפייה מעירות אותו. מי שחי את המלאכה שלו קם כך גם כמבוגר.
2. מי שעדיין צריך שעון מעורר כדי לקום, לא רוצה לקום אלא חייב. כל צלצול מזכיר שחסרה לו תכלית אמיתית.
3. אין התרגשות, יש עבדות. אין שליחות, יש חובה. אין מלאכה, יש עבודה.
4. "נשאו לבו": כשאדם עוסק במלאכה שלשמה בא לעולם, הלב והרוח מושכים אותו ונותנים לו כוח ורצון.
5. אותו פסוק עצמו עובד לשני הכיוונים: לב ורוח שנתונים למלאכה מביאים שפע, ואותם לב ורוח שנשרפים על עבודת-הישרדות מבזבזים חיים שלמים.
6. לכל אחד תכלית אישית הקשורה לתכלית העולם. מי שמממש אותה הוא שותף של הקב"ה, וזו עבודת ה' ומלאכת המשכן.

אף אחד בכלל לא חושב על זה, אבל השעון המעורר הוא כנראה אחת ההמצאות הנוראיות ביותר בעולם, אם לא הנוראית מכולן. הוא גומר לנו את החיים, ואנחנו עוד עושים את זה בכיף.

"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ - וְכָל-אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל-מוֹעֵד".

שימו לב איך הפסוק הזה מפרשת ויקהל יכול להוביל אותנו לחיות חיים מלאים בשפע רוחני וגשמי, ואיך מבלי לשים לב, באופן מצמרר, אותו פסוק בדיוק יכול להרוס לנו את החיים.

מי לא מכיר את זה? גיל שמונה, לילה, הלילה האחרון לפני פורים בבית הספר. התרגשות עצומה. מחכים כבר לקום בבוקר, להתאפר או לקשקש על הפנים וללבוש את התחפושת שההורים קנו לנו. בלילה הזה קשה מאוד לישון מרוב התרגשות וציפייה, ומה קורה בבוקר? רוב הילדים מתעוררים לפני ההורים, ואלו שממש התלהבו, יש סיכוי גדול מאוד שהם יתעוררו לפני השמש, כשבחוץ עדיין חושך.

בגלל ההתרגשות הזאת אין צורך בשעון מעורר ואין צורך במישהו שיבוא ויעיר אותנו, כי ההתרגשות והציפייה מעירות אותנו בלי שום מאמץ. ויותר מזה: אנחנו גם קמים מפוצצים באנרגיות, למרות שרוב הסיכויים שהיה לנו קשה להירדם בלילה.

יש הרבה מאוד מבוגרים שעדיין חיים במצב הזה. בכל בוקר הם קמים בכיף לפני השמש, והם לא צריכים שעון מעורר, כי מה שמעיר אותם זו ההתרגשות והציפייה ממה שהם עושים בחיים שלהם, מהמלאכה שלהם. אבל אלו שעדיין צריכים שעון מעורר כדי לקום בבוקר, זה אומר שהם לא רוצים לקום, אלא הם חייבים. אין להם ברירה אחרת, וכל צלצול של השעון מזכיר להם את העובדה שאין להם באמת מטרה ותכלית אמיתית בחיים.

אין התרגשות, יש עבדות. אין שליחות, יש חובה. אין תכלית ואין מלאכה בחיים, יש עבודה.

"וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ, אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, וְכָל-אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ..." כשאדם עוסק במלאכה שלשמה הוא בא לעולם, ולא בעבודה שהוא חייב כדי לשרוד, הלב שלו והרוח שלו נמצאים בעשייה באופן קבוע, והם אלו שמושכים אותו ונותנים לו את הכוח ואת הרצון לעשות את המלאכה. זה "נשאו לבו".

אבל יותר מזה: כשאדם עוסק במלאכה שלו, במה שהוא רוצה, בוחר ואוהב לעשות, זה נחשב לא פחות מתרומת ה' ועבודת המשכן, מסיבה פשוטה מאוד. לעולם הזה, בתור עולם, יש תכלית, ולכל אחד ואחת מאיתנו יש תכלית אישית שקשורה ישירות לתכלית של העולם. ואם אדם מממש את התכלית שלו, זה אומר שהוא שותף של הקב"ה במימוש תכלית העולם, וזה נקרא עבודת ה', תרומת ה' ומלאכת המשכן.

וכאן בדיוק נמצא הצד השני, המצמרר, של אותו פסוק עצמו. הלב והרוח שלכם הולכים לאן שאתם שולחים אותם, וזה הכוח הכי גדול שיש לכם. אם אתם נותנים את כל הלב ואת כל הרוח לעבודה שנועדה רק לשרוד, אתם משקיעים את הכוח הזה במקום שהוא לא נועד לו, והמלאכה שבשבילה באתם לעולם פשוט נשארת בחוץ. אותו פסוק בדיוק יכול להביא אתכם לשפע רוחני וגשמי, והוא גם זה שמסביר איך אפשר לשרוף חיים שלמים. הכל תלוי לאן נשא אתכם הלב.

לאלו שעדיין לא מכירים את ההבדל המצמרר בין עבודה למלאכה: עבודה היא מה שאתם חייבים לעשות כדי לשרוד, ומלאכה היא מה שאתם באים לעולם כדי לעשות. ההבנה הזאת לבד אמורה לשנות לכם את כל החיים.

אז חברים, אם אתם מאלו שעדיין חייבים שעון מעורר כדי לקום בבוקר, אז מרגע זה תדאגו שכל צלצול של השעון שלכם יזכיר לכם שאתם יכולים לצאת מעבדות. אתם יכולים לחיות את החיים שאתם בוחרים לחיות. אתם יכולים לעסוק במה שאתם אוהבים בחיים, ולא במה שאתם חייבים כדי לשרוד.

הקב"ה שם אותנו כאן כדי ליהנות, ולא כדי להתענות.

תזכרו חברים: התכלית שלכם לא מחכה במקום אחר, היא מחכה בדיוק בתוך המלאכה שאתם אוהבים ובוחרים לעשות. ברגע שאתם מממשים אותה אתם כבר לא רק עובדים בשביל עצמכם, אתם שותפים של הקב"ה בתכלית של העולם. ובינינו, שווה להיות שותף של הקב"ה.

שבעזרת ה' הקב"ה יזכה את כולנו לעלות על הדרך הנכונה, לחיים שאנחנו באמת רוצים לחיות.