למה אתה כועס? הגאווה ואפקט העדר

1. הכעס הוא ענף ישיר של הגאווה: כועסים כשלא מקבלים את מבוקשנו או כשלא הולכים בדרכנו.
2. מצב שמעורר בך כעס הוא לא מקרה. הקב"ה יזמן אותו שוב ושוב עד שתפסיק לכעוס בו.
3. אפקט העדר מפיל אנשים לבאר שחת: "כולם עושים, אז זה תקין" היא תשובה של מי שלא בודק מעצמו כלום.
4. לפי האר"י ז"ל, הכעס שונה משאר העבירות: הוא מחליף את הנשמה עצמה, וצריך לחזור ולתקן הכל כבתחילה.
5. בורא עולם נתן לכל אדם שכל משלו. לא לחינם יש לאדם שתי אוזניים ופה אחד.

בכל מקום שאדם יפתח את תורתנו הקדושה, או לחלופין אם יפתח באין ספור ספרי המפרשים על התורה, לצד המילה כעס ימצא הוא איסור חמור וגנות חריפה הרבה יותר משאר העבירות. לא לחינם כך הוא הדבר. הכעס היא מידה מגונה ביותר, והיא ענף ישיר ואיתן היוצא מהגזע הרחב של מידת הגאווה.

במידה ואדם ייצמד לאמת, ויחקור על מידת הכעס על מנת לברור את האמת בלבד, יגיע הוא למסקנה חד משמעית שהכעס שכעס עתה נבע ממידת הגאווה שטמונה עמוק בתוכו. אם יתבונן היטב, ידע הוא שמה שכעת הוביל אותו לכעסו הוא אחד משני דברים: או שלא קיבל הוא את מבוקשו, או שלא קיבלו בהסכמה את דבריו ולא הלכו בדרכו, שמבחינתו ומבחינת סברתו דרכו היא הנכונה, ועל כן הוא אוחז בה.

השאלה הראשונה היוצאת מכאן היא: מדוע הוא סובר בביטחון גמור שמה שהוא טוען הוא הנכון? והשאלה השנייה היא: מדוע הוא סובר שדרכו היא הדרך הנכונה לילך בה?

לשאלות אלו מתווספות שאלות רטוריות. האם הגאווה שלו גרמה לו לעיוורון קל, והביאה אותו למצב שבו הוא לא השאיר לעצמו מקום לטעויות, ובעקבות זה הוא בטוח שהוא צודק? נכון שישנו סיכוי שהדרך שהוא סובר שצריך ללכת בה היא הדרך הנכונה, מכיוון שהוא הלך בה בעבר, אבל כיצד הוא בטוח כל כך שהדרך הזאת היא הדרך הנכונה ללכת בה נכון לעכשיו? יתרה מזאת, לרוב האדם סובר שדרכו היא הדרך הנכונה מכיוון שהוא רואה הרבה אנשים שהולכים בה, והוא מאמין שהיא הדרך הנכונה לו בגלל האפקט שנקרא "אפקט העדר".

אדם שמאמין בבורא עולם יודע שהוא זה שמנהיג את העולם בכל שנייה ובכל מצב, והוא מבין מיד שהמצב שנזדמן למולו באותו הרגע הנתון הזדמן לו רק על ידי הקב"ה, על מנת לתקנו באותו דבר שהוא חסר בו. לדוגמה: בדרך כלל אם נתבונן, נראה שאדם שלא מפריע לו שאנשים עושים מעשה מסוים, הקב"ה לא יזמן לו את המעשים האלו, כי אין סיבה. אך אדם שנוח לו לכעוס במצב מסוים, הקב"ה יזמן לו את המצב הזה שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהוא יפסיק לכעוס בו.

לצערי, ניתן למצוא אין סוף דוגמאות לכך שבני אדם שנהגו על פי אפקט העדר והלכו אחר כמות האנשים הגדולה (שאף ביניהם היו גם בני ביתם, משפחותיהם, מכריהם ובני עירם) נפלו לבאר שחת רק בגלל שלא השכילו לבדוק היטב את הדרך. אציין שתי דוגמאות משמעותיות שעולות כעת בדעתי.

בשלבי השואה הראשוניים באירופה, כשיהודים ראו שהרבה מאוד יהודים אחרים מפונים מבתיהם על ידי הנאצים ימח שמם, הרבה מהם התפנו על דעת עצמם ללא כל התנגדות וללא כל בדיקה מעמיקה מצדם לאן הם מפונים, עוד לפני שהנאצים דפקו על דלת ביתם (וישנם כאלו עם אמצעים שיכלו לבדוק). יותר מזה, הם האמינו באמת ובתמים, ואף גייסו לעצמם סיבות למה כן להתפנות מביתם ללא כל התנגדות מצדם, שהם מועברים למקום אחר ואולי גם טוב יותר.

הדוגמה השנייה היא מתקופתו של הצדיק רבי נתן נטע שפירא ("מגלה עמוקות"), והיא מובאת בספר "בכור היתוך". שם מתואר איך שני קצבים מקומיים האכילו במשך עשרות שנים דור שלם, כולל את גדולי הדור, בבשר נבלות וטרפות. חס ושלום איני בא לשפוט את כל הדור, וסביר להניח שגם אני עצמי הייתי נופל בכך (למרות שכיום איני אוכל בשר ועופות כלל בגלל בעיית הכשרות החמורה מאוד שיש במדינת ישראל). אך נשאלת שאלה: איך זה שבמשך עשרות שנים אף אחד לא שם לב לכך, או מצד שני, איך אף אחד מעולם לא בדק מהיכן באמת מגיע הבשר?

זוהי שאלה שהעליתי על מנת לדחותה בתשובה המתבקשת, המתרצת גם את הדוגמה הראשונה: אפקט העדר. "כולם אוכלים, אז זה תקין". "גדולי הדור אוכלים, אז מי אני?". "מה, כולם אוכלים טרף?". אלו תשובות של אדם שלא בודק מעצמו כלום ולא משתמש בשכל שהקב"ה חנן אותו בו, אלא פועל על פי מה שאחרים פעלו או פועלים. במילים אחרות, הוא חי חיים של אנשים אחרים ואין לו באמת זכות בחירה.

אני מאמין שהקב"ה יתבע כל אדם בנפרד על כל עבירה שעבר במידה והיה בכוחו לבדוק ולא בדק, מכיוון שכן היו בידיו הכלים והיכולות לוודא ולאמת את הדברים, ובעקבות התוצאות שהיו מתגלות לעיניו היה מתרחק מהעבירה. אך בגלל אפקט העדר הוא לא בדק והכניס עצמו למקום סכנה. על אותו חוסר בדיקה שהייתה ביכולתו, הוא ייתבע.

כתב רבי חיים ויטאל ז"ל, שהיה מקובל אלוקי, בספרו "שער הייחודים": "היה מורי (האר"י ז"ל) מפקיד מאוד על עניין הכעס יותר משאר העברות". ידוע שהאר"י ז"ל היה מקובל עצום מאוד בצפת של המאה ה-16, וכן הוא אמר: "כי שאר העבירות שאדם עובר, אינם מחליפים הנשמה כמו הכעס, והעניין כי כאשר יכעס האדם, מסתלקת ממנו הנשמה אשר בו, ותכנס בו נפש מצד החיצוניים". ומכאן ניתן להבין את הנאמר, שכל הכועס חוכמתו מסתלקת ממנו, אף אם יהיה חכם גדול וחסיד גדול, עושה את נשמתו טריפה בעת כעסו, ואף על פי שעושה אדם תיקונים לנפשו ומצוות רבות, הכל נאבדין ממנו לגמרי כי נאבדה ממנו הנשמה ובאה אחרת במקומה, וצריך לחזור ולתקן כבתחילה.

וכן ממשיך ואומר הספר "ארך אפיים" בסימן א', שלא כמו בשאר העברות, שבהן אין טורפים ועוקרים את הנפש, אלא אדם עובר עבירה ופוגם בנפש, צריך תיקון וייחוד לאותה העבירה, ולאחר התיקון יוסר הפגם ההוא מהנפש. אך הכעסן צריך תיקונים וכוונות רבות כדי לחזור ולהביא את נפשו אחר שנטרפה.

הדרך שטובה לאחד לאו דווקא טובה לאחר. בורא עולם נתן לכל אדם שכל בנפרד, מלווה בדעות שונות שמתאימות אך ורק לו. ויותר מזה, לא לחינם לאדם יש שתי אוזניים ופה אחד.

לעניות דעתי, הסביבה והחברה המערבית היא אחד הגורמים העיקריים לכך שאדם נמצא מקובע בדעותיו, מכיוון שבדורנו העני אפקט העדר הוא המניע של הרבה מאוד בני אדם. האדם צריך בתוך תוכו להבין האם הדבר שקרה עתה באמת מפריע לו בצורה ישירה, או האם מה שקרה כעת מפריע לו רק בגלל שהדבר שנעשה הוא לא מוסרי, לא מקובל או לא נהוג לפעול כך מבחינה חברתית.

ואם תהיה כנה עם עצמך, ברוב המקרים תגלה שהתשובה היא השנייה. לא אתה נפגעת, אלא הגאווה שלך נפגעה: לא קיבלת את מבוקשך, או שלא הלכו בדרכך. ברגע שאתה רואה את זה, הכעס מאבד את הצדקתו, כי אין כאן אמת שנפגעה, יש כאן עדר שהלכת אחריו ודעה שלא טרחת לבדוק.

לכן, בפעם הבאה שתרגיש את הכעס עולה, עצור ושאל את עצמך שתי שאלות: מדוע אני בטוח כל כך שאני צודק, ומדוע אני בטוח שדרכי היא הדרך הנכונה דווקא עכשיו? ותזכור שהקב"ה הוא שזימן לך את המצב הזה, והוא יחזור אליך שוב ושוב עד שתפסיק לכעוס בו. הכעס לא ייעלם בכוח, הוא ייעלם ברגע שתפסיק ללכת אחרי העדר, תתחיל להשתמש בשכל שנתנו לך, ותשמע פי שניים ממה שאתה מדבר. זו העבודה, וזו הדרך לשמור על הנשמה שלך בידיך.