כואב הלב: מה אבא בסך הכל מבקש ממך?

1. הורים לא מבקשים תמורה על כל מה שעשו, הם מבקשים רק שתאהב, תכבד ותעריך אותם. כך בדיוק הקדוש ברוך הוא: "מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה... ולאהבה אותו".
2. כל מה שיש לך, ההצלחה, הבית, המשפחה, הבריאות, הראייה, הכל ממנו, ומה שהוא מבקש בחזרה הוא לטובתך בלבד: "לטוב לך".
3. ההזדמנות להעריך ולומר תודה קיימת רק כל עוד ההורים בחיים וכל עוד אתה בתוך הגוף. אחר כך אין קול ואין עונה.
4. תפילה עם סידור, צדקה ועזרה ליתומים ואלמנות הן הדרך המעשית להראות שאתה מעריך, לא רק מילים.
5. כפיות טובה מתחילה מקוצר דעת: כשלא רואים את המאמץ שמאחורי מה שמקבלים, כועסים על כל חוסר קטן.

ישנו ילד יחיד למשפחה קשת יום, שחיים בעיירה נידחת. עיירה זו מרוחקת מכל יישוב, מכל מקור מים ומכל מקור אוכל. בהיותו בגיל צעיר, הורי הילד דאגו לו לכל צרכיו, לכל מלבושיו ומנעליו, והוא, מקוצר דעתו בשל גילו הצעיר, אינו שם לב למתרחש סביבו: כדי שהוריו יספקו לו את מחסורו, הם צריכים להתאמץ מאוד מפאת מיקומה של העיירה. כדי להשיג אוכל, צריכים ההורים לנסוע למרחקים של שעות, וכך גם כדי להשיג מלבוש.

מיותר לציין שוב כי בהיותו צעיר מאוד, לא יכול הילד להעריך ולומר תודה כראוי להוריו על מה שהם עושים בעבורו, ואפילו להיפך. כשחסר קצת, הוא נוהג בחוסר כבוד מוחלט, מתעצבן, כועס ומורד בהוריו על המחסור הזמני שלא באשמתם, ואף צועק: "אבא, אני רוצה נעליים חדשות! למה לאברהם קנו נעליים ולי אין? אני לא אוהב אותך יותר!"

אביו של הילד נפגע מאוד. דמעות עומדות בעיניו, והרבה מילים שלא יכולות לצאת עומדות על לשונו. האב חושב לעצמו: "כמה שאסביר לו ואראה לו שאנו דואגים לו יותר מלעצמנו, מכתתים רגלינו להביא אוכל ומלבושים, רצים ממקום למקום, עובדים כל היום כדי לפרנס ודואגים מבוקר ועד ערב, הוא לא יבין. הוא בסך הכל ילד. אחכה עוד כמה שנים, אולי הוא יקבל דעת ויבין. בסך הכל רציתי שהוא יעריך קצת. לא נורא, עוד כמה שנים."

עוברות השנים, ובכל יום שישנו מחסור קל בבית, ההורים סופגים צעקות ועלבונות על לא עוול בכפם. אין הערכה. ככה הם חיי המשפחה באותה העיירה: ההורים חיים בשביל הילדים, והילדים לא מעריכים מפאת קוצר דעתם.

לעת הזמן הילד גדל, קיבל דעת, וכעת יכול הוא להעריך את שקורה סביבו. באחת הנסיעות המשפחתיות מחוץ לעיירה קרה מקרה איום, והורי הילד נהרגו בתאונת דרכים, לא עלינו ולא על אף אחד מישראל.

בעוד הילד שוכב במכונית ההרוסה, רגעים בודדים לפני איבוד הכרתו, נפקחו עיניו והאסימון נפל. "לא הערכתי מספיק! לא כיבדתי! לא הספקתי לומר תודה! לא עזרתי כלל, ואפילו הקשיתי על הוריי!" הוא צועק: "אמא, אבא, תחזרו! אני רוצה להגיד תודה, אני רוצה לחבק ולהעריך! אני רוצה לעזור ולהקל! תחזרו!"

אך אין קול ואין עונה. גופותיהם של הוריו מוטלות לפניו ונשמותיהם מרחפות מעליו במקום התאונה, אך הם כבר לא יכולים להגיב. מרוב בכי וצער עצום מתעלף הילד ומאבד את הכרתו.

תוך איבוד הכרתו מתגלה מלאך לילד ואומר לו: "ועתה ישראל מה ה' אלוהיך שואל מעימך כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו... אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך."

ילדי, מה הוריך שהביאו אותך לעולם מבקשים? מה בורא עולם, שיצר את הוריך ושבזכותם אתה חי, מבקש ממך? "ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך" – מה בסך הכל אני מבקש? "כי אם ליראה את ה' אלוהיך... ולאהבה אותו... לטוב לך" – רק תכבד אותי ותאהב אותי, וכל זה בשבילך, כדי שלך יהיה טוב.

הוריך בסך הכל ביקשו ממך שתאהב אותם, תכבד ותעריך אותם. הם לא ביקשו ממך בתמורה שום דבר בחזרה על כל מה שהם עשו בשבילך מאז שהיית בבטן אמך, שסחבה אותך ודאגה לך עד היום. כך גם ה' אלוהיך. מה הוא כבר ביקש ממך? שתעצור רגע ממרוץ החיים שנקלעת אליו, שתעריך ותכבד אותו על כל מה שהוא עושה בשבילך. מה, באמת הוא צריך לבקש ממך שתאהב אותו? הרי אתה לא מבין לבד שכל מה שיש לך, כל ההצלחה שלך, הילדים שלך, אשתך, בעלך, הבית שלך, הרכב שלך, הבריאות שלך, הראייה שלך, ואפשר להמשיך עם הרשימה הזאת עד אין סוף, הכל זה ממנו?

ממשיך המלאך ואומר: תבין, כשהוריך היו בתוך הגוף כאן בעולם הזה, יכולת להעריך, יכולת לומר תודה, יכולת לעזור ויכולת להקל עליהם. וכעת, כשהם אינם בין החיים, החמצת את ההזדמנות. אותו הדבר לגבי הקדוש ברוך הוא שברא אותך: כל עוד שהיית בתוך הגוף, יכולת לומר תודה, יכולת להחזיק סידור ולהתפלל, שזה מה שמראה שאתה מעריך, יכולת לפעול פעולות כמו לתת צדקה, לעזור לעניים, ליתומים ולאלמנות, יכולת לחבק ולנשק את הוריך. אך כעת, כשעזבת את גופך, איבדת את ההזדמנות.

התקרב המלאך אל הילד, חיבק אותו בשתי כנפיו ולחש לאוזנו: "אל תחמיץ את ההזדמנות, כי לא תהיה אחת נוספת." לאחר שניות מספר התעורר הילד משנתו העמוקה, כשאמו ואביו עומדים בחדר עם זוג נעליים חדשות בידיהם.

תעריכו את מה שיש לכם בחיים ואל תתנו לחיים שלכם לעבור כלאחר יד. תנצלו את ההזדמנות להתקרב לקדוש ברוך הוא בכל דרך שאפשר, כי אחר כך כבר לא תוכלו.

לי אישית נקרע הלב לקרוא את שני הפסוקים שלמעלה, מכיוון שאני מרגיש חצוף ברמות מאוד גבוהות כשאני מבין מה בסך הכל הקדוש ברוך הוא, אבא שלי, מבקש ממני. הוא זה שנותן לי הכל, ומה בסך הכל הוא מבקש בחזרה? שנאהב אותו? איך זה הגיע למצב כזה? תנסו לדמיין שנייה אחת שאמא שלכם או אבא שלכם ניגשים אליכם ומבקשים שתאהבו אותם. זה נראה לכם הגיוני?

לי לא. פשוט נקרע הלב עד כמה אנו כפויי טובה. ההזדמנות להעריך, לומר תודה ולאהוב קיימת רק כל עוד אנחנו כאן, בתוך הגוף, והיא לא תחזור. מי ייתן ונלמד להעריך, היום, לפני שיהיה מאוחר.