רעיון קטן ששינה לי את החיים — ולא בגלל התפילה

כשהייתי הולך לתפילות בישיבה, לפעמים היה קורה שהקול של שליח הציבור לא היה קול רגיל, וזה היה גורם לי להתבלבל לא מעט בתפילה.

בהתחלה הייתי סותם את האוזניים עם האצבעות ומנסה להתפלל אבל זה לא כל כך עבד.

ניסיתי כמה דברים עד שהקב"ה הכניס לי רעיון לראש: "תקנה אטמי אוזניים!" האטמים האלו שינו לי את החיים, גם - אבל לאו דווקא בעניין התפילה.

*ממש שינו לי את החיים* כשהתחלתי להגיע לתפילה עם אטמים זה גרם לשני דברים: 1. זה לא היה אוטם לגמרי את הקול של שליח הציבור, והייתי שומע אותו בווליום נמוך בדיוק איך שאני צריך - מספיק כדי לא להתבלבל.

2. והכי חשוב - התחלתי לשמוע *את עצמי* - וזה החלק המשמעותי.

האטמים גרמו לי להבין שיש לי בעיה חמורה: הייתי שומע ומקשיב לקולות של מי שמסביבי ולא את *הקול שלי*.

*לא הייתי שומע את עצמי.* הקולות של כולם היו ממש חזקים והקול שלי היה ממש עמום (אם בכלל).

הקולות של כולם היו חזקים לא רק בעוצמה שלהם, כי לפעמים אלו היו קולות של אנשים שאוהבים אותי אז הקול שלהם היה חודר את הלב אפילו בעוצמות נמוכות, וזה שהם אוהבים אותי לא בהכרח אומר שהם יודעים מה טוב בשבילי.

לפעמים אני צריך להקשיב לקולות שמסביב אבל לא לחיות את כל החיים שלי לפיהם.

התחלתי לשים אטמים בכל מקום כי התחלתי להרגיש ממש טוב שאני פתאום שומע את עצמי.

ואז שאלתי את עצמי שתי שאלות: "איך החיים שלך היו נראים אם היית מקשיב רק לקול שלך מבלי להקשיב לרעשי הרקע מסביב?" "כמה פעמים עשית דברים שאחרים אמרו לך שאתה צריך לעשות וזה לא עבד?" יש כאלו שעדיין עושים את זה למרות שזה *לא עובד*.

בזבזתי הרבה זמן מהחיים שלי בהתעלמות לא מכוונת לאיך שאני באמת רוצה לחיות.

**הייתי דואג מאיך שאנשים מרגישים כלפי יותר מכמה שאהבתי את עצמי** more.