איפה הקב"ה נמצא? בכל מקום שנותנים לו להיכנס (מיומנו של בעל תשובה, חלק א)

1. הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. הוא לא נכנס בכוח, הוא מחכה שתפנה לו מקום.
2. קודש לא מתערבב עם חול. אם הבית מלא בתועבה ובמדיה, סילקת אותו בעצמך, כמו לבן שפינה את הבית מאלוהיו בשביל הכסף.
3. גם בבית הכנסת, הבית האחרון שנשאר לו, אנחנו מגרשים אותו עם פלאפון, עיתון ודיבורי סרק בשעת התפילה. הסיבה: קלות ראש.
4. היצר הרע עובד כמו פרעה: מכביד את העבודה כדי שלא יהיה לך רגע אחד של פנאי להתבונן. הפייסבוק, היוטיוב והוואטסאפ הם הפרעונים הקטנים שלך.
5. הקב"ה שלח לך מתנות וסימנים כשהיה לך טוב ולא התייחסת. למה לחכות שהצרות יעצרו אותך? תענה לו עכשיו, כשהוא קורא לך.

שאלו פעם את הרב מנחם מנדל מקוצק זצ"ל: היכן נמצא הקב"ה? תשובתו הייתה: "בכל מקום שנותנים לו להיכנס".

בעיניי התשובה הייתה קצת תמוהה, מכיוון שאנו יודעים ש"מלוא כל הארץ כבודו", "כבודו מלא עולם", ועוד כהנה וכהנה אמירות שאומרות שהקב"ה נמצא בכל מקום. אז מדוע נקט הרב מנחם מנדל זצ"ל בלשון "נותנים לו"? הרי הוא כל יכול! הוא יכול להיכנס לכל מקום שהוא רוצה, מתי שבא לו.

נאמר בספר שמות: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הפסוק אומר שהקב"ה מבקש מישראל שיבנו לו מקדש, מקום קדוש, ביתו של הקב"ה, כדי שהוא יוכל להשרות שכינתו ביניהם. אך מה זאת אומרת "ועשו לי מקדש ושכנתי"? הפסוק מתחיל ב"ועשו לי מקדש", מקדש אחד, לשון יחיד, וממשיך "בתוכם", לשון רבים?

אלא בא הקב"ה לישראל ואמר: "עשו לי מקדש" – כל אחד ואחד מכם יטהר את עצמו ממידותיו המושחתות. ולמה אומרים "מידות מושחתות"? כדי לרמוז לאדם שהמידות היו תקינות, והוא זה שהשחית אותן. ורק לאחר שהאדם יתקן את מידותיו, יוכל הקב"ה לבוא ולשכון בכל אחד ואחד בנפרד. ולכן התחיל הכתוב בלשון יחיד "מקדש", והמשיך בלשון רבים "ושכנתי בתוכם".

מכאן מוכח, שכדי שהקב"ה יוכל להשרות שכינתו בכל אחד ואחד מאיתנו, עלינו לתקן את עצמנו ממידות מושחתות, ורק אז תוכל השכינה לשרות בנו, שכן אין מציאות שקודש יתערבב בחול. אין מציאות שאדם יחלל שבת ותהיה לו ברכה בבית. אין מציאות שאדם יסתכל בעריות ויגדל בחכמה. אין מציאות שלאדם תהיה טלוויזיה בבית והקב"ה יישב איתו לצפות באח הגדול.

אדם שמחזיק תועבה בביתו, בידוע שסילק את הקב"ה בבושת פנים במזיד. כמו שמסופר על לבן הרשע, שכשראה את אליעזר עבד אברהם עם עשרה גמלים, אמר לעצמו: "הנה זה הביא איתו הרבה כסף". רץ אליו, חיבק אותו ואמר לו "פיניתי הבית". מה הוא פינה? את העבודה הזרה. אין בבית כלום, השאיר את הבית ריק! גירש את האלוהים שלו, כי יש עכשיו אלוהים אחרים – אלוהי כסף ואלוהי זהב.

ואנחנו? האם אנחנו לא מגרשים את הקב"ה כל יום מחדש?

הרי כיום, איפה הקב"ה נמצא? איפה הוא יכול להשכין שכינה? רק בבית הכנסת. כמו שמובא בסייעתא דשמיא במסכת ברכות דף ו עמוד א: "אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? שנאמר: אלוהים ניצב בעדת אל".

מכאן אני לומד, שהקב"ה נמצא בבית הכנסת משום שהתורה, שהיא קודש, נמצאת שם, וזהו כביכול המקום הקדוש היחיד שלא מעורבב בו חול. כי כמו שאמרנו קודם, אין מציאות שקודש יימצא עם חול באותו המקום, ולכן הקב"ה נמצא רק בבתי הכנסת.

אבל איך ניישב את זה? אמרנו שהקב"ה נמצא שם רק בגלל שהתורה נמצאת שם, ואילו מדברי הגמרא מסיקים שכשיש שם עשרה יהודים – הקב"ה שם. אלא, בעזרת השם, הקב"ה הבריק לי חידוש: הקב"ה נמצא בבית הכנסת גם כשאין שם אף אחד. ודבר זה נרמז בפסוק "אלוהים ניצב בעדת אל" – ראשי תיבות "אבן", שכן אבן מרמזת על לוחות הברית, שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים".

וניתן לחזק את הטעם הזה מלשון הגמרא עצמה. בתחילה כתוב: "אמר רבין... מניין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת", ובהמשך כתוב: "מניין לעשרה שמתפללין ששכינה עמהם?" כאן כתוב "הקב"ה" וכאן "שכינה". ועוד: כבר תיארת מי נמצא עם עשרה יהודים כשאמרת "אלוהים ניצב בעדת אל", אז איך אתה אומר לי שעל עשרה יש גם שכינה?

אלא בא הכתוב לומר לך, שכשבית הכנסת ריק מאדם, הקב"ה יושב ומתאווה ומחכה לבואם של בניו, וכשהראשון נכנס ומתחיל להגות בתורה או בתפילה – משרה עליו שכינתו. כמו שנאמר שם: "ומניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו? שנאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".

ועוד הוכחה לכך שבית הכנסת הוא כיום ביתו של ה' יתברך: נוהגים לומר בכניסה לבית הכנסת "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך". מאי "אבוא ביתך"? הרי לשון רבים הוא! אלא "ביתך" ברבים מרמז על כל בתי הכנסיות.

מדברים אלו מוכח, שביתו של הקב"ה והמקום היחידי שבו הוא נמצא כיום הוא בתי הכנסיות. ואנחנו? מגרשים אותו גם משם, כי אנו מכניסים לשם דברי חול ומערבבים אותם עם הקודש! פייסבוק בבית הכנסת בשעת התפילה. עיתון בבית הכנסת בשעת התפילה. דיבורי סרק על שטויות והבלים בשעת התפילה. פלאפון בשעת התפילה. דואר בשעת התפילה. אפילו עלונים, שאמורים להיות עם דברי תורה, מסיטים אותנו מהתפילה וגורמים לנו לגרש את הקב"ה גם מהבית האחרון שנשאר לו.

ולמה אנו עושים זאת? איך יכול להיות שאנו לא רואים, הרי זה מונח מול עינינו?! התשובה היא קלות ראש. לצערנו הרב, כיום גם בבתי הכנסת יש ערבוביה של קודש עם חול: הרבה דיבורים, הרבה צחוקים, הרבה ישיבות של עמי ארצות, הרבה דברים שלא באמת קשורים לקדושה ולתורה.

אנו מתייחסים לתורה בקלות רבה, כמו שאנו מתייחסים לכל ספר אחר. נפל הסידור? לא נורא, מרימים, מנשקים וזהו. לא חושבים שנפל משהו חשוב, לא מזדעזעים. ראינו מישהו מדבר בשעת תפילה? בשעת קריאת התורה? קורא קדיש במהירות ובולע את כל המילים? זה לא צורם לנו, זה לא שורף לנו את הלב. התדרדרנו והשחתנו את מידותינו.

ניקח שישים שנה אחורה. אם אדם היה קם בבוקר ושומע שיהודי רצח יהודי אחר, היה מזדעזע עד עמקי נשמתו, ויש כאלו שגם לא היו מצליחים לתפקד. רובה של העיירה שבה קרה הרצח הייתה בזעזוע עמוק: "איך יכול להיות דבר כזה? שיהודי ירצח יהודי?" היום אדם יכול לקום בבוקר, ועם כוס הקפה והעוגה לשמוע בחדשות שרצחו מישהו וחתכו אותו לחתיכות – ולתת ביס בעוגה. התדרדרנו!

איך יכול להיות שבשניים שלושה דורות הגענו למצב שכזה? אחת הסיבות העיקריות היא המדיה. מהירות וכמות המידע שאדם יכול להיחשף אליה בחצי שעה שווה אולי לכמות המידע שאדם היה נחשף אליה בשבועיים לפחות לפני שלושים וחמש שנה. אין לאדם מנוחה, וההיסטוריה חוזרת.

"לא תוסיפון לתת תבן לעם ללבון הלבנים כתמול שלשום, הם ילכו וקוששו להם תבן" (שמות ה, ז). "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה, ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה, ט).

משה ואהרון ניגשים אל פרעה ומוסרים לו את מה שהקב"ה שלח בידם, ואומרים לו "שלח את עמי", ופרעה עונה להם "מי ה' אשר אשמע בקולו". ומכאן הוא מסיק שמשה ואהרון דיברו עם העם ועוררו אותם לשחרור מעבדות לחירות, על מנת לצאת ממצרים ולעבוד את הקב"ה במדבר, שנאמר: "ויאמרו אלוהי העברים נקרא עלינו, נלכה נא דרך שלושת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוהינו" (שמות ה, ג).

בקצרה: משה ואהרון באים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את העם כדי שיעבדו את הקב"ה. בדיוק כמו הניצוץ הקטן הזה שמנקר בכל יהודי ויהודי ואומר לו שילך לבית הכנסת, שילמד תורה, שייכנס לישיבה. ומצד שני, היצר הרע יושב עליו טוב טוב ומזרים לו המון דברים לעשות, שיבטלו אותו מהלימוד ומהתפילה.

זוהי שיטת היצר הרע. הוא מכביד את העבודה על האדם כדי שלא יהיה לו רגע אחד של פנאי להתבונן מה קורה מסביבו, וגורם לו לרוץ במרוצת החיים כסוס שוטף במלחמה. ומהם הגורמים העיקריים לעומס שיש על האדם? האינטרנט והמדיה החברתית. אם האדם לא בטלוויזיה (ממש עגל הזהב) – הוא בפייסבוק. אם לא בפייסבוק – הוא ביוטיוב. לא יוטיוב – אינסטגרם. לא אינסטגרם – וואטסאפ. לא וואטסאפ – סנאפצ'אט. לא סנאפצ'אט – עיתון. ולא חסרים עוד המון פרעונים קטנים שמסיטים את האדם מהתכלית ומהייעוד שלשמו הוא בא לעולם.

מדוע, כשחס ושלום אדם קרוב נפטר, לרוב יש התעוררות אצל בני המשפחה הקרובה ולפעמים גם אצל המבקרים? אותו הדבר גם אצל אדם ששוכב בבית החולים, ולפעמים גם אצל אלו שבאים לבקרו. התשובה היא, כי בעל כורחם חייהם נעצרו בפתאומיות. פתאום יש זמן להתבוננות, לבחון את הדברים בצורה נקייה וללא לחצים חיצוניים, וכשנפקחות עיניו של האדם, הוא מתחיל להבין מה קורה מסביבו.

ואני שואל: מדוע להמתין חס ושלום למצבים כאלו? מדוע לחכות שהחיים ייעצרו בפתאומיות? הרי כולנו יודעים שבמוקדם או במאוחר זה יקרה, שנאמר: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו". אומר לך הקב"ה: הצרות ימצאו אותך באיזשהו שלב בחייך, ואתה תחפש אותי – זה ודאי. "אבל השאלה היא", אומר הקב"ה, "היכן אני אהיה והאם אני אשמע אותך, כי כשניסיתי לבוא אליך כשהיה לך טוב בחיים – לא התייחסת אליי".

שלחתי לך מתנות בלי סוף. עזרתי לך למצוא עבודה כשאחיך לא מצא. חיתנתי אותך בזמן שחבר שלך רווק בן ארבעים ולא מוצא בת זוג. זיכיתי אותך בילדים בזמן שהשכן שלך ואשתו הלכו לטיפולי פוריות. נתתי לך אפילו מכות קטנות, כמו חולי קטן, צינון, שברת רגל, קיבלת קנס מהשוטר, ועוד כהנה וכהנה סימנים. ניסיתי ליצור איתך קשר ולא היה יחס מצדך. תמיד היית עסוק. התעלמת ממני. למה? למה לא התייחסת אליי? למה לא עצרת לכמה רגעים להתבונן?

והקב"ה חס ושלום לא בא אלינו בטרוניה, הוא לא בא בתלונות. זו שאלה שאב שואל את בנו בצער, בכאב עמוק. וזו הסיבה שאנחנו אומרים ב"לשם ייחוד": "לאקמא שכינתא מעפרא" – השכינה, שהיא כביכול התגלות הקב"ה בעולם, נמצאת בעפר. אנחנו דורכים עליה חס ושלום. הקב"ה נמצא בצער גדול! איזה צער יש לאבא שהילד שלו דורך עליו ולא מתייחס אליו?

אספר סיפור קצר להמחשה. ישנו ילד יחיד למשפחה קשת יום שחיה בעיירה נידחת. עיירה זו מרוחקת מכל יישוב, מכל מקור מים ומכל מקור אוכל. בהיותו בגיל צעיר, הורי הילד דאגו לו לכל צרכיו, לכל מלבושיו ומנעליו, והוא, מקוצר דעתו בשל גילו הצעיר, אינו שם לב למתרחש סביבו: שעל מנת שהוריו יספקו לו את מחסורו, הם צריכים להתאמץ מאוד מפאת מיקומה של העיירה.

כדי להשיג אוכל, צריכים ההורים לעמול קשה כל היום, מבוקר ועד ערב. ולא עוד, הם גם צריכים לנסוע למרחקים של שעות כדי להשיג אוכל ומלבוש. מיותר לציין שוב, כי בהיותו צעיר מאוד, לא יכול הילד להעריך ולומר תודה כראוי להוריו על מה שהם עושים בעבורו. ואפילו להיפך: כשחסר קצת, הוא נוהג בחוסר כבוד מוחלט, מתעצבן, כועס ומורד בהוריו על המחסור הזמני שלא באשמתם, ואף צועק: "אבא, אני רוצה נעליים חדשות! למה לאברהם קנו נעליים ולי אין?! אני לא אוהב אותך יותר!"

אביו של הילד נפגע מאוד. דמעות עומדות בעיניו, והרבה מילים שלא יכולות לצאת עומדות על לשונו. האב חושב לעצמו: "כמה שאסביר לו ואראה לו שאנו דואגים לו יותר מלעצמנו, מכתתים רגלינו להביא אוכל ומלבושים, רצים ממקום למקום, עובדים כל היום כדי לפרנס ודואגים מבוקר ועד ערב – הוא לא יבין. הוא בסך הכול ילד. אחכה עוד כמה שנים, אולי הוא יקבל דעת ויבין. מה כבר ביקשתי? בסך הכול רציתי שהוא יעריך קצת. לא נורא, הכול יהיה בסדר, עוד כמה שנים הוא יעריך".

עוברות השנים, ובכל יום כשישנו מחסור קל בבית, ההורים סופגים צעקות ועלבונות על לא עוול בכפם. אך בתוך תוכם הם עדיין מאמינים שיבוא יום וייפקחו עיניו של הילד. ההורים חיים בשביל הילד, והילד לא מעריך כלום.

עם הזמן גדל הילד, קיבל דעת, וכעת הוא מתחיל להעריך את שקורה סביבו. באחת הנסיעות המשפחתיות מחוץ לעיירה קרה מקרה איום, והורי הילד נהרגו בתאונת דרכים. בעוד הילד שוכב במכונית ההרוסה, רגעים בודדים לפני איבוד הכרתו, נפקחו עיניו והאסימון נפל! "לא הערכתי מספיק!" "לא כיבדתי!" "לא הספקתי לומר תודה!" "לא עזרתי כלל, ואפילו הקשיתי על הוריי!" "אמא! אבא! תחזרו!" הוא צועק. "אני רוצה להגיד תודה, אני רוצה לחבק ולהעריך! אני רוצה לעזור ולהקל! בבקשה תחזרו!" אין קול ואין עונה.

גופותיהם של הוריו מוטלות לפניו, נשמותיהם מרחפות מעליו במקום התאונה ורואות את שמתרחש, אך הם כבר לא יכולים להגיב. הם כבר לא בין החיים. מרוב בכי וצער עצום שאינו ניתן לשיעור, מתעלף הילד ומאבד את הכרתו.

תוך איבוד הכרתו מתגלה מלאך לילד ואומר לו: "ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך, כי אם ליראה את ה' אלוהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו... אשר אנוכי מצווך היום לטוב לך". "ילדי היקר", פונה אליו המלאך, "מה הוריך, שהביאו אותך לעולם, מבקשים? מה בורא עולם, שיצר אותך ואת הוריך, מבקש? 'ועתה ישראל, מה ה' אלוהיך שואל מעימך?' מה בסך הכול אני מבקש, אומר הקב"ה? 'כי אם ליראה את ה' אלוהיך ולאהבה אותו... לטוב לך'. רק תכבד אותי ותאהב אותי, וכל זה בשבילך, לא בשבילי! כדי שלך יהיה טוב!"

"הוריך בסך הכול ביקשו ממך שתאהב אותם, תכבד ותעריך אותם", אומר המלאך. "הם לא ביקשו ממך בתמורה שום דבר בחזרה על כל מה שהם עשו בשבילך! אמך, שסחבה אותך תשעה חודשים, סבלה את צער הלידה, גידלה אותך עם אביך, עברו לילות שלמים ללא שינה, סיפקו לך כל הצטרכותך ודאגו לך עד הרגע הזה".

"כך גם ה' אלוהיך! מה הוא כבר ביקש ממך? שתעצור רגע ממרוץ החיים שנקלעת אליו, שתעריך ותכבד אותו על כל מה שהוא עושה בשבילך? האם הוא באמת צריך לבקש ממך שתאהב אותו? הרי אתה לא מבין לבד שכל מה שיש לך – כל ההצלחה שלך, הילדים שלך, אשתך, בעלך, הבית שלך, הרכב שלך, הבריאות שלך, הראייה שלך, ואפשר להמשיך עם הרשימה הזאת עד אין סוף – הכול זה ממנו?"

ממשיך המלאך ואומר: "תבין, כשהוריך היו בתוך הגוף כאן בעולם הזה, יכולת להעריך, יכולת לומר תודה, יכולת לעזור ויכולת להקל עליהם. וכעת, כשהם אינם בין החיים – החמצת את ההזדמנות. אותו הדבר לגבי הקדוש ברוך הוא שברא אותך: כל עוד היית בתוך הגוף, יכולת לומר תודה, יכולת להחזיק סידור ולהתפלל (שזה מה שמראה שאתה מעריך), יכולת לעשות מצוות, יכולת לפעול פעולות כמו לתת צדקה, לעזור לעניים, ליתומים ולאלמנות, יכולת לחבק ולנשק את הוריך. אך כעת, כשעזבת את גופך – איבדת את ההזדמנות".

התקרב המלאך אל הילד, חיבק אותו בשתי כנפיו ולחש לאוזנו: "אל תחמיץ את ההזדמנות, כי לא תהיה אחת נוספת". לאחר שניות מספר התעורר הילד משנתו העמוקה, כשאמו ואביו עומדים בחדר עם זוג נעליים חדשות בידיהם.

תנסו לדמיין שנייה אחת שאמא או אבא שלכם ניגשים אליכם ומבקשים שתאהבו אותם. האם זה הגיוני? מי ייתן ונלמד להעריך לפני שיהיה מאוחר.

וזה לשון הפסוקים: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ" (דברים י, יב-יג). "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יא, ח).

מהסיפור הזה ניתן ללמוד שוב את אותו המוטיב החוזר: כשנעצרו חייו של הילד, היה לו זמן להתבונן, אך זה כבר היה מאוחר מדי. מדוע לחכות לזמן שבעל כורחנו נעצור להתבונן? הרי כבר אמר שלמה המלך, החכם באדם: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ, וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם". מה זה "מקרה אחד יקרה את כולם"? איזה מקרה זה? שלמה המלך מדבר על המוות, אבל אני מדבר על מקרה אחר. מבחינתנו זה יכול להיות כל מקרה שיגרום לנו לעצור את החיים ולהרים מבט לשמיים. כל מקרה שיגרום לנו, או יותר נכון יעזור לנו, להתייחס שוב לאבא שלנו שנמצא בצער גדול.

כולנו יודעים שיגיע הרגע הזה שנרים את הראש לשמיים ונצעק לבורא עולם. אז למה לא עכשיו? למה לא לענות לו כשהוא קורא לנו? הקב"ה נמצא בכל מקום שנותנים לו להיכנס. תפנה לו מקום בבית, תפנה לו מקום בבית הכנסת, תפנה לו מקום בלב, ותגיד לו תודה היום, בזמן שאתה עוד יכול.