היום משלמים במזומן

1. חטא הוא מלשון החטאה: הייתה לך מטרה, ופספסת אותה. כולנו הגענו לעולם עם שליחות, והחובה שלנו היא לבצע אותה על הצד הטוב ביותר.
2. בעבר הקב"ה היה כחנווני המקיף ודוחה את הפירעון. ככל שהגאולה מתקרבת החנות נסגרת, ומשלמים במזומן, ולא בהקפה ולא בגלגול הבא.
3. המזומן הולך לשני הכיוונים: גם על הדבקות בה' ועל חסד התשלום מגיע מיד. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
4. "חסד חפצתי ולא זבח": מי שעושה חסדים עם הסביבה שלו מקבל את התשלום כאן ועכשיו.
5. הזמן של כולנו שאול וכל סיבוב יכול להיות האחרון, אז אל תוותר על החלומות ועל השליחות שבשבילה באת.

אני רוצה להציע לך זווית ראייה על כישלונות, על הדברים שלא הולכים לנו בהם. קודם כול מיישרים קו: המילה חטא היא מלשון "החטאה". יש לי מטרה, והחטאתי אותה. יריתי חץ אל המטרה, ופספסתי.

כולנו הגענו לעולם עם מטרה מסוימת ועם שליחות מסוימת. ומכיוון שהגענו לכאן עם שליחות, מוטלת עלינו החובה לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. קורה שאדם לא מודע לשליחות שלשמה הוא כאן בעולם, ולפעמים האדם במודע לא מעוניין לבצע אותה. ואם אנחנו מפספסים את הדרך אל המטרה ואל התכלית שלשמה אנחנו כאן, יש שתי דרכים שבעזרתן אפשר להתעורר ולחזור למסלול: האחת דרך תורה, והשנייה דרך ייסורים.

אבל בעבר היו מקרים שבהם אדם לא היה הולך בדרך אל התכלית והיה מפספס את הכיוון, כלומר עושה עבירות, בין במזיד ובין בשוגג, והקב"ה היה כחנווני המקיף: הוא היה דוחה את הפירעון. למה אני אומר שהמקרים האלה היו בעבר? תמשיך לקרוא.

מישהו פעם אמר לי: "אני יודע שיש דבר כזה שנקרא גלגולים. למה שאני אהיה אחראי על זה עכשיו? אני אתקן בגלגול הבא!" על זה שמעתי סיפור מפי הרב אהרון לוי, שמביא אותו מפיו של הרב שלום שבדרון זצ"ל.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו תלמידיו של החפץ חיים אל רבם, ובפיהם שאלה: "רבי, כמה עם ישראל עוד עתיד לסבול? נכון שאמרו האמוראים 'ייתי ולא איחמיניה', כלומר: שיבוא המשיח, אבל אני לא רוצה לראות את הדור שלפניו, אבל כמה צרות עוד?" אמר להם החפץ חיים: אני אשיב לכם בדרך של משל.

בארצות אירופה היה מקובל שכל הסוחרים הסיטונאים היו מתקבצים ביריד שבעיר הגדולה, קונים שם את הסחורה, ומשם חוזרים אל העיירות והכפרים כדי למכור את מה שקנו. הם לא תמיד הגיעו עם כסף מזומן, כי כמות הסחורה שרכשו הייתה גדולה, ואנשים פחדו להסתובב ביערות עם כמויות גדולות של כסף בדרך אל העיר, מפני הליסטים. לכן ברוב הפעמים נהגו הסיטונאים לקנות את סחורתם בהקפה: חוזרים לכפר, מוכרים לקמעונאים, ורק אחר כך משלמים על הסחורה. לפעמים שילמו מיד, לפעמים אחרי כמה ימים, ולפעמים רק אחרי כמה חודשים.

אחד מסוחרי הטקסטיל הגדולים ביותר בוורשה הגיע בדרכו ליריד, עצר בחנות של הסיטונאי הזקן ואמר לו: "אני זקוק ל-1,500 מטרים של בד קטיפה שחור. זכיתי במכרז לתפירת מכנסי רכיבה לחייליו של מלך רוסיה." ענה לו הסיטונאי: "כל הכבוד! 1,500 מטרים של בד קטיפה זה המון סחורה, זה קילומטר וחצי של בד." ענה לו הסוחר: "נכון, בסדר, יש עגלות." אמר הסיטונאי: "אין בעיה, נעשה חשבון... 30,000 רובל."

ענה לו הסוחר: "בסדר גמור. אדוני יודע שאני לא מסתובב עם 30 אלף רובל בכיס. כמובן שאשלם, אך בהזדמנות אחרת." אמר לו הסיטונאי: "לא, לא, לא. מזומן." כשפוגעים לעשיר בגאוותו הוא יוצא מהכלים: "מה?! אתה לא מאמין לי?! כשמדובר על 1,000 רובל אין לך בעיה לתת בהקפה ואתה מאמין לי, אבל על 30,000 אתה לא מאמין לי?!"

הסתכל עליו המוכר הזקן ואמר לו: "תקשיב, אתה מכיר אותי לא מהיום. אני מכיר גם את אביך, ומעולם לא ביקשתי ממנו כסף במזומן, אפילו על סכומים גדולים יותר. אתה פשוט לא הבנת אותי." ואז סיפר לו הזקן שהוא עולה לארץ ישראל כדי להיקבר בה. לחיות, כולם רוצים בגולה; למות, כולם רוצים בארץ ישראל. "אני מאמין לך שתבוא עוד חודש," אמר לו הזקן, "אבל כבר לא יהיה לך למי לשלם. לא תהיה פה חנות. ואני בטוח שאתה אדם מאוד מוסרי, ואתה תייסר את עצמך על כך שאין לך למי לשלם, ולכן אני מבקש עכשיו."

אמר לו הסוחר: "סליחה, אני מתנצל. מיד אני דואג לך להמחאה על סך 30 אלף רובל, ואני מצטער שחשדתי בך." אמר לו המוכר הזקן: "אם כבר אנחנו מדברים, נשארו כמה זנבות פתוחים של 180 רובל מכמה עסקאות שלא נסגרו. ואם כבר אתה רוצה לסגור את הכרטיס, תרשום בהמחאה 30,180." "בטח, כמובן," אמר לו העשיר, "מיד אשלח לך."

ואז החל החפץ חיים לבכות, ואמר לתלמידיו: "בעבר, כשהיה עוד זמן רב עד שתבוא הגאולה, הקב"ה היה כחנווני המקיף על פנקסו: אם לא תשלם היום, תשלם מחר. אם לא תשלם מחר, תשלם בגלגול הבא. אבל כיום הקב"ה רוצה להביא את הגאולה. הוא סוגר את החנות. הוא עולה לארץ ישראל. אם לא תשלם עכשיו, למי תשלם? ואם כבר משלמים, יש כמה חשבונות מגלגולים קודמים שגם אותם צריך לסגור." ולכן, אמר החפץ חיים, ככל שהגאולה מתקרבת הייסורים מתגברים, ואדם שחוטא בדור הזה, חס ושלום, משלם במזומן, כי אין יותר לשלם בהקפה.

וזה הולך לשני כיוונים. במידה ואדם חוטא וסוטה מהדרך, חס ושלום, התשלום הוא במזומן, ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, באותו הרגע או במהלך תקופת חייו. אבל יש גם את הצד השני: "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", אומר משה לעם ישראל. גם התשלום על הדבקות בקב"ה הוא במזומן, ובזכותה יש לנו זכות חיים, וחיים זה לאו דווקא מי שנושם.

ואני רוצה לקחת את זה לכיוון נוסף: חסדים, חברים, חסדים. "חסד חפצתי ולא זבח." לפי דברי החפץ חיים, אדם שעושה חסדים עם הסביבה שלו מקבל את התשלום במזומן, כאן ועכשיו. אז לכמה אנשים עזרת היום? לכמה אנשים העלית חיוך על הפנים?

יהודים יקרים, אל תוותרו על החלומות שלכם, ואל תפספסו את השליחות שבשבילה באתם. תעשו מה שגורם לכם להרגיש טוב עם עצמכם, כי כל סיבוב יכול להיות הסיבוב האחרון שלכם. ואל תשכחו: כולנו כאן בשליחות, הזמן של כולנו שאול, והתשלום במזומן. אז בזמן שנותר לנו, בעזרת ה', נזכה לעשות כמה שיותר חסדים. החנות נסגרת, ומי שמשלם היום במזומן, גם מקבל היום במזומן.