פרשת בשלח - ואני שואל

"וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר" וא"ש, איך אמר פרעה לבני ישראל? לע"ד נ"ל, שכשאדם קבור עמוק באזור הנוחות, אז הוא נמצא במצב של "נבכים הם", דהיינו - הוא יודע שהוא במקום לא טוב בחיים, הוא יודע שהוא שקוע וכלוא במצב שהוא לא יודע איך לצאת ממנו, וככל שהוא נמצא במצב הזה יותר זמן – "סגר עליהם המדבר" – איזור הנוחות קובר אותם עמוק יותר.

עוד נ"ל, שכשבני ישראל היו במדבר, הם כביכול היו מחוץ מאזור הנוחות (מצרים), וברגע שאדם סוף כל סוף יוצא מאזור הנוחות, היצר שלו עושה הכל כדי להחזיר אותו לשם, והוא אומר לו: "עזוב, זה לא בשבילך. אל תלך לכיוון הזה. הרבה לפניך נכשלו. זה קשה מידי." וכו', ולכן כתוב "ואמר פרעה לבני ישראל", ומיד אחר כך כתוב "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן".

אומר הקב"ה בפירוש: "כשתצא מאזור הנוחות שלך, אני אשלח אחריך ניסיונות באמונה שירדפו אותך ("וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריכם") וינסו להחזיר אותך לאזור הנוחות (מצרים), כדי לוודא שאתה באמת רוצה את מה שאתה מבקש, כי אני "משביע לכל חי רצון", ורק אחרי שתראה לי בפעולות שלך שאתה עומד בניסיונות האמונה אל מול האתגרים שאני מנסה אותך בהם - אוכל לדעת שאתה באמת רוצה, וכל זה נועד כדי שלאחר שתעמוד באתגרים - אעשה לך ניסים שתראה אותם בעיניים שלך, ולא יהיה לך שום ספק שאני זה שהוצאתי אותך ממצרים.

* "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם" "וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם"

בכל מקום שכתוב שם הוויה (י-ה-ו-ה) - מלמד על מידת הרחמים, ובכל מקום שכתוב שם "אלהים" – מלמד על מידת הדין.

בכל מקום אחר מצינו שכתוב מלאך הוויה - דהיינו מידת הרחמים, כגון: "וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה" "חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם" "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ יְהוָה בְּמַלְאֲכוּת יְהוָה לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם יְהוָה"

ובפסוק שמופיע בפרשה שלנו, כתוב "מלאך האלהים".

כשאדם מתלונן ומתרעם על מצבו, מה שהוא טוען בעצם, זה שהמצב שבו הוא נמצא - לא הגיע לו, ולפי דעתו זה לא היה אמור לקרות לו, בדומה לאדם שעומד בפני שופט שגזר עליו מצב מסוים, והאדם טוען בפני השופט שהמצב אינו מקובל עליו, מה שמוביל את השופט שוב לפתוח את התיק ולעיין בחומר על אותו האדם.

לכן ול"ד לפי הפסוקים, כשאדם נכנס למצב תרעומת ותלונות, בו במקום הוא מעיר על עצמו את מידת הדין בשמיים – ולא חס ושלום כדי להענישו, אלא מידת הדין נכנסת לפעולה ע"מ לבחון שוב את מצבו והאם הוא נכון על פי דין – או שמא לא, אך כמובן שאצל הקב"ה אין טעויות, ואם הקב"ה גזר על אדם להיות בסיטואציה מסוימת – אנחנו סמוכים ובטוחים שכך היה צריך להיות, כי אצל הקב"ה אין טעויות כי אל אמונה ואין עוול.

הכל מדוקדק והכל לטובה, ולכן אסור לנו להתלונן על המצב שלנו - לא משנה באיזו סיטואציה אנחנו נמצאים.

כך הקב"ה רוצה, ואדם בע"ה חייב תמיד להיות במצב הודאה על מה שיש לו ועל מה שקורה איתו, ולעולם לא להכנס למצב של תרעומת ועצבות על מצבו.

נכון שזה לא פשוט, כי יש סיטואציות לא פשוטות בכלל, אך איזו ברירה באמת יש לנו?

* "וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם" "וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם" "וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם"

"וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם" "וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה"

המקום האחרון שבו מוזכר פרעה באופן ישיר וספציפי, הוא "ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עינהם", ובכל שאר הפסוקים שמדברים על קריעת ים סוף ומעבר ישראל בים, ועד לשירת הים - לא מצינו שהכתוב מדגיש שוב את פרעה באופן ספציפי, אלא תמיד מזכיר את "כל סוס פרעה ופרשיו", או "מחנה מצרים", או מרכבותיו וכו', וא"ש מדוע הכתוב אינו מזכיר את פרעה באופן ספציפי?

ל"ד מנ"ל, שפרעה עצמו אינו נכלל עם מצרים, אלא הוא חלק בלתי נפרד ממצרים עצמה, ופרעה אינו טבע בים כמו שאר חילו ופרשיו, מכיוון שלפרעה ולמצרים יש תפקיד חשוב בחיי האדם עד סוף כל הדורות, וזהו אזור הנוחות והיצר הרע.

ולכן, נ"ל שאזור הנוחות (מצרים) ופרעה (היצר הרע) תמיד קיימים, תמיד נמצאים, תמיד אורבים ותמיד מושכים את האדם שיחזור חזרה למצרים על ידי פיתויים וקשיים בדרכו ובחייו, וכתוצאה מכך, ימשך האדם, יכנס ויקבור את עצמו עמוק חזרה בעבדות.

אך על האדם תמיד לדעת שהקב"ה איתו במצרים, והוא זה שמעודד, הוא זה שנלחם כמו שכתוב "כי ה' נלחם להם במצרים", והוא זה שמוציא את האדם ממצרים – אך תחילה על האדם לרצות מאוד לצאת מאזור הנוחות שלו, כמו שכתוב "לך לך מארצך" – ורק לאחר מכן מגיעה הברכה – כמו שכתוב "כה יהיה זרעך", מכיוון ש"משביע לכל חי רצון", ואין האדם מוכיח לקב"ה שהוא רוצה דבר מה – אלא על ידי מקסימום פעולות שפועל לפי היכולות שלו, ולכן כתוב "ויבואו ישראל בתוך הים", כי כשבאו בתוך הים וראו חומה מימינם ומשמאלם, לא באמת ידעו האם הים יסגור עליהם בעודם הולכים בים, או שמא יצליחו לעבור בביטחה, אלא הם מבחינתם עשו את המקסימום שיכלו לעשות לפי יכולתם, וכשאדם פועל מקסימום פעולות לפי יכולותיו, אז "ויושע ה' את ישראל מיד מצרים".

* "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" וא"ש: בפעם הראשונה כתוב שהעם התלוננו על משה שאין להם מים, והקב"ה אמר לו שיקח את המטה שלו, ויכה את הצור ויצאו ממנו מים. עד כאן הכל בסדר.

ואז מגיעה הסיטואציה הזאת: "וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה. וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל יְהוָה, אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת. וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֲלֵיהֶם".

בני ישראל שוב מתלוננים אל משה ואהרון שאין להם מים, ואז הקב"ה מצווה את משה: "קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם"

"וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם" "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם"

וא"ש, מדוע הקב"ה מעניש את משה ואת אהרון על כך שמשה היכה בסלע ולא דיבר אליו, אם בפעם הראשונה הקב"ה בעצמו ביקש ממשה להכות בסלע?

הרי אפשר להבין את משה שהוא היכה בסלע, גם בבגל שבפעם הראשונה הקב"ה ביקש ממנו להכות, וזה טבעי שגם בפעם השניה זה יקרה, וגם בגלל הלחץ שמשה היה נתון בו בגלל שכל העם מלינים עליו. עד כאן.

הקב"ה מבקש ממשה לדבר אל הסלע, ובמקום לדבר אליו - משה מכה בסלע כמו בפעם הראשונה, ולע"ד, משה מכה בסלע בגלל שפעם אחרונה שקרתה אותה הסיטואציה, הקב"ה אמר למשה להכות בסלע, ומשה פשוט באופן טבעי ואולי מתוך הלחץ שבני ישראל לחצו אותו, כמו שכתוב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם" – ממתי משה "נותן להם הרצאה", ועוד אומר: "שמעו נא"? מכאן אפשר לומר שמשה נלחץ מבני ישראל, ולא שם לב לדקדוק המילים שאמר לו הקב"ה לדבר אל הסלע, ולכן משה היכה בסלע באופן טבעי כמו שהיה בפעם האחרונה.

ניתן ללמוד מכך מספר דברים: הדבר הראשון, הקב"ה נמצא בפרטים הקטנים, לכן תמיד כדאי לשים לב לדקדוק הדברים, כי פרט אחד קטן, יכול להיות פרט גורלי מאוד שיכול לשנות את התמונה הגדולה.

הדבר השני, ההבדל בין ההשתדלות שהאדם צריך להשקיע לבין מה שהוא משקיע בפועל – היא דקה מאוד, ולע"ד נ"ל, שהעונש שהקב"ה העניש את משה ואהרון בכך שלא יכנסו לארץ ישראל, נבע מכך שמשה עשה השתדלות יתרה בכך שהיכה את הסלע ולא דיבר אליו, ומכאן ניתן לומר, שהשתדלות יתרה היא יותר מזקת לאדם מאשר מועילה.