אין ערוד ממית אלא החטא ממית – מי באמת שולט במחשבות שלך?

1. מחשבות מולידות רגשות, רגשות מולידות פעולות, ופעולות מולידות תוצאות – הכל מתחיל במוח שלך.
2. "אין ערוד ממית אלא החטא ממית" – והחטא הגדול של האדם הוא חוסר השליטה במחשבות שלו.
3. הכניסה להיכל החכמה היא דרך תת ההכרה, לא דרך המוח המודע שמשמש רק כמסננת.
4. מה שאתה משדר זה מה שתקבל: תת המודע שמלא בפחד משדר פחד, והתשובה שתחזור תהיה מקבילה לו.
5. המידע שאתה מאפשר לסביבה להכניס לך הוא המתכון למציאות שלך – אי אפשר לצפות לעוגה טעימה עם בטון וחצץ.

מחשבות מולידות רגשות, רגשות מולידות פעולות, ופעולות מולידות תוצאות.

מחקרים רבים מוכיחים שהמוח הוא שיקבע מה יהיה עם האדם בחיים. לאן הוא יגיע, מה הוא ישיג, האם תפילותיו ייענו ואיך החיים שלו ייראו – ייקבע רק על ידי המוח שלו, או יותר נכון לומר – על ידי המחשבות שלו. "סוף מעשה במחשבה תחילה".

יש מונח כזה שנקרא "אין סוף" – החכמה האלוקית. אנחנו מוצאים את זה בהמון ספרים של גויים, והם קוראים לזה "התבונה האינסופית". ממקור החכמה הזה מגיעות כל התשובות לכל השאלות, כל הרעיונות הכי גדולים, כל ההמצאות הכי גדולות וכל המוזיקה שקיימת בעולם. במקור הזה אין גבול לחכמה, והיא פתוחה וזמינה לכולם.

במאה הקודמת, בחלק מהאזורים בארה"ב, היה טקס פולחן דתי שנקרא "טיפול בנחשים". הטקס היה מתבצע באופן גלוי בתוך כנסיות מקומיות, שבהן הייתה מתקבצת קבוצה של אנשים לבצע את הטקס הפולחני. כשהמטיף או הכומר היו נכנסים לכנסייה, הם היו נושאים מזוודה או כמה מזוודות מעץ בצורת קופסה מרובעת, נעולות במנעול. הם היו מניחים את הקופסאות על הבמה המרכזית ומפעילים מוזיקה מרוממת חושים עם מסרים דתיים מחזקים, כדי להכניס את האנשים לאנרגיה ולאווירה הנכונה. ברוב המקרים היה שם זמר עם להקה חיה שניגנה את המוזיקה כדי להעצים את ההרגשה.

לאחר שהאווירה הייתה נבנית בצורה שנראתה לעין, המטיף היה ניגש לבמה, מדליק אש בתוך קופסת מתכת שהייתה מונחת על הבמה, ומחזיק את הידיים שלו מעל הלהבות כך שהלהבות היו נוגעות לו קצת בידיים. המחזה הזה מכניס אנרגיות לקהל ומרים את מצב הרוח שלהם. האנרגיה ששררה במקום הייתה גורמת לכולם לרקוד, לקפוץ ולהתלהב לנוכח המעשים של המטיף, וזו הייתה הדרך שלו למשוך אותך אליו.

זה הזמן לפתוח את הקופסה. כשהמטיף היה חש שהקהל והוא נמצאים במצב הכי גבוה של אנרגיה, הוא היה ניגש לאחת הקופסאות, פותח אותה – ועם ידיים חשופות שולף מתוכה נחש עכסן (פעמונים) ארסי. נחשים אלו ידועים בארס הקטלני שלהם, והם ידועים באי יכולתם לשלוט בכמות הארס שהם מזריקים בהכשה – כך שברוב המקרים כשהם מכישים, הם מזריקים את כל כמות הארס. הארס שלהם כל כך קטלני, שברוב ההכשות התוצאות היו מיידיות והנזק היה קטלני: הריסת רקמות, ניוון שרירים, שיבוש בקרישת הדם וקריסה של המערכת המוטורית בגוף. במקרה שהמוכש לא מקבל את הטיפול הדרוש באופן מיידי, עלול להיגרם נזק חמור כמו נמק ואיבוד האיבר המוכש, ולבסוף מוות. על האדם המוכש להגיע מיידית לבית החולים לקבלת טיפול רפואי.

לאחר שהמטיף היה שולף את הנחש מתוך הקופסה – ובהרבה מקרים הוא היה שולף כמה נחשים במקביל – הוא היה מניף את הנחש באוויר, כך שהזנב של הנחש היה כרוך סביב הזרוע שלו, והראש היה סמוך לראש ולצוואר של המטיף. לאחר שהיה רוקד עם הנחש במשך כמה דקות, חלק מהאנשים בקהל היו מצטרפים אליו, לוקחים בעצמם נחש דומה ומבצעים את אותו הפולחן ביחד עם המטיף. בחלק מהטקסים המטיף היה לוקח כוס קטנה מזכוכית שהייתה מלאה בארס של הנחש או בסוג אחר של רעל – והיה שותה אותו בזמן שהיה רוקד עם הנחש ביד. מה שמפתיע זה שהוא לא היה סובל משום תופעות לוואי כאלו או אחרות.

כל המטרה של הטקס הראשוני, לפני הוצאת הנחשים, הייתה להגביר את האנרגיות של המשתתפים רק כדי לצמצם להם את הרגשת הפחד מהנחש עד לרמה אפסית. על האנשים שהיו מבצעים את הפולחן ומחזיקים פיזית את הנחשים בידיים לא היו רואים שום סימני פחד, וההכשות בקרב אותם אנשים היו מזעריות לחלוטין. למה ההכשות היו מזעריות? בדיוק מאותה הסיבה שכשמתקרבת דבורה למישהו שמפחד ממנה – היא נשארת צמודה אליו, למרות שיש מסביבו עוד אנשים.

מצד שני, בקרב אלו שהראו סימני פחד מהנחשים – מספר ההכשות היה גבוה פי עשרות. אבל שימו לב לנתון הבא: גם כשהם היו ננשכים, האנשים לא היו מתים, למרות שהם לא היו ממהרים לגשת לבית החולים לקבל טיפול. וגם כשהם כן היו מתפנים לקבל טיפול רפואי – זה היה רק לאחר שהיו מסיימים את הטקס. לאיזה מצב נפשי, רוחני ותודעתי הם היו נכנסים, כך שלא פחדו להחזיק נחש כזה קטלני? למה אלו שלא פחדו היו ננשכים פחות? ואיך המצב הנפשי, הרוחני והתודעתי שאליו נכנסו כביכול הגן עליהם?

מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו – ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית (מסכת ברכות דף ל"ג).

אם אנחנו הולכים לפי המעשה של רבי חנינא, שהחטא ממית, אז אנחנו חייבים להבין מה נחשב לחטא. כי אם אנחנו מבינים שחטאים זה מה שלמדנו עד עכשיו – כל מי שננשך על ידי הנחש בטקס שהזכרנו קודם היה אמור למות, וזה לא קרה. לכן אני סובר שלחטא שרבי חנינא בן דוסא התכוון אליו הייתה משמעות אחרת מהפירוש שאנחנו נותנים היום למילה "חטא". חטא זה מלשון "להחטיא" – כולם מסכימים. אני טוען שיש בעולם הזה רק מטרה אחת שאותה אנחנו מחטיאים שוב ושוב. יותר מזה – בזה שאנחנו מחטיאים את המטרה הזאת בלבד, זה מה שמוביל אותנו להחטיא את כל התכלית.

המטרה הזאת יכולה לפתור לאדם את כל הבעיות, את כל הצרות, את כל הטרדות, את כל הדאגות ולהפוך אותו לאדם רגוע, שליו ונינוח – ומצד שני, היא יכולה להפוך את החיים שלו לחיים ממורמרים, קשים, עצובים ומלאים באין סוף חטאים. החטא הגדול של האדם זה חוסר השליטה במוח שלו. במילים אחרות – החטא הגדול של האדם הוא חוסר שליטה במחשבות שלו. חוסר השליטה הזה גורם לאדם להיות רחוק מאותה התבונה האינסופית – הקב"ה, הבורא. וכרטיס הכניסה הראשוני שמקנה לאדם זכות לעבור בשער הראשון לאוצר החכמה – הוא שליטה מלאה במחשבות.

אתם מסכימים איתי שכדי להמציא המצאה גדולה כמו מנורה או רכב – חייבים את הבורא, חייבים את המקור הזה של החכמה. ההברקה לרעיון עצמו חייבת להגיע ממקור החכמה העליונה, כי ההמצאה הזאת עדיין לא קיימת, ואותם האנשים שהמציאו אותה בוודאות לא המציאו את זה מתוך חיקוי מסוים שיכלו להעתיק ממנו. אז למה אלו שהמציאו את ההמצאות זכו לזה? הם זכו כי הם התכוונו מראש להיכנס למקור החכמה. זו לא זכייה מקרית – זו פעולה יזומה. יש דרך להיכנס להיכל החכמה, להתחבר אליו ולשאוב ממנו ידע וכוחות – והם הכירו את הדרך הזאת, במיוחד רבי חנינא בן דוסא.

אני יודע שהבורא פתח את הגישה לכולם. יש דרך להיכנס לשם, ועובדתית יש אנשים שנכנסים לשם. רק הבעיה היא שרוב האנשים מנסים לפלס את הדרך לשם בעזרת החלק המודע של המוח שלהם, ולחלק הזה אין את האפשרות הזו, כי הוא משמש בסך הכל כמסננת למידע שעובר דרכו ונכנס לתת ההכרה. הדרך להיכנס להיכל החכמה האינסופית היא רק דרך תת ההכרה של האדם, כי לשם מגיעות כל הידיעות שהאדם מקבל, ומשם הוא מוציא אותן החוצה לעולם בצורה של פעולות.

אבל תחשבו על זה רגע – אם בתוך תת המודע של האדם נמצאים המון פחדים, המון חששות והמון התלבטויות – זה מה שמשודר החוצה, לתבונה האינסופית. והבעיה בזה היא שהאדם בעצמו אפילו לא מודע לזה שזה מה שיש לו שם. בדרך כלל רוב האנשים פונים לתפילה רק אחרי שכל דבר אחר נכשל בשבילם. ברוב הגדול של המקרים הם מגיעים לתפילה רק אחרי שהמוח שלהם מלא בפחדים ובספקות ששודרו לתת ההכרה שלהם. וזה גורם לכך שתת ההכרה שלהם – שהיא השער למקור החכמה האינסופית – משדרת את הפחדים האלו לאותו מקור חכמה, והתשובה שהם יקבלו מאותו מקור החכמה תהיה מקבילה לפחד ולחששות.

"ה' צילך על יד ימינך" – מה שאתה משדר, זה מה שתקבל. אם במחשבה שידרת פחד – סביר להניח שזה מה שתקבל במציאות. "ממה שיגורתי – בא לי". אין שערי אגרה בין המוח של האדם – שזה תת המודע – לבין התבונה האינסופית. אין שערי אגרה בין תת המודע של האדם לקב"ה. אנחנו מתקשרים איתו ישירות – "ברוך אתה ה'".

לסיכום: הקורונה היא לא הבעיה שלנו. מה שאנחנו רואים סביבנו – כל היום אנחנו מופצצים במידע שמקצר לאנשים את החיים ומכניס אותם לחרדות ולפחדים מיותרים. המחשבות שלנו הן שיוצרות לנו את המציאות שאנחנו רואים, ואפשר להמשיל את זה למתכון של עוגה. אני לא יכול לצפות לעוגה טעימה אם במתכון שלי יש בטון וחצץ. כנ"ל לגבי החדשות והמידע שאנחנו מופצצים בו בתקופה האחרונה – המידע הזה הוא המתכון שלנו למציאות שאנחנו חיים בה.

עלינו להיות זהירים מאוד עם המידע שאנחנו מאפשרים לסביבה שלנו להכניס לנו למתכון. עלינו להישמע לכל ההוראות שיוצאות מהגופים המוסמכים ואפילו להחמיר בהן, אך יתרה מכך – עלינו לבטוח בקב"ה שהוא יודע מה הוא עושה. הכל לטובה, ובעזרת ה' נתבשר רק בשורות טובות.