הרב אמנון יצחק - מידת האכזריות

"ועתה אל תעצבו ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלוהים לפניכם"

דברי יוסף אל אחיו.

לשם מה ציווה אותם שלא יעצבו, וכי למה יעצבו?

הרי מכבר הכירו בעיוות הדין של המכירה, כמו שאמרו חז"ל שהתפזרו האחים בכל מצרים לחפש אותו.

והשיבו ליוסף קודם שנתוודע להם, שאם היו מוצאים אותו, לא היו חוסכים את עצמם בלפדותו בכל ממון שבעולם, וגם היו מוסרים נפשם בעבורו וגם התוודו: "אשמים אנחנו על אחינו" – הרי שהם מצאו אי צדק בדינם, שאם לא כן, מה החילוק בין עכשיו למה שהיה אז בסיפור המכירה? ולמה ימסרו את נפשם להחזירו אל אביו?

ואם כן, אנו יכולים לעצמנו, את גודל צערם שלא מצאוהו.

יצויר, שאם אחד חולם חלום קשה, והוא מתעורר ומבין שזה חלום, עד כמה הוא מתמלא ברגשי שמחה שרק חלום הוא, ואם כן כשמצאו את יוסף מלך ומושל בכל ארץ מצריים, וודאי שמחים שמחה עצומה לדעתנו לאין ערוך.

ומה ראה יוסף לצוותם שלא יעצבו?

הביאור הוא על פי מה שיש להתבונן בזה, שאמרו אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.

פשטות הכתוב מורא, שלא התוודעו על עצם המכירה, אלא על שלא שמעו את יוסף בהתחננו אליהם.

כלומר, בעצם דין המכירה, לא השתנתה דעתם, ורק התאוננו על חוסר רחמנות שלא שמעו את תחנוניי יוסף,

ואם כן – אם הדין הוא דין אמת, אין רחמים בדין ואין מקום לחרטה, אך כשנעיין, יבואר דיני כל פעולה הנעשית על ידי אדם – שיש לה מקור ומניע בליבו ובכליותיו של האדם, ומשם מתרקמים כל המעשים כולם, ולכן עיקר התשובה היא תלויה בלב כידוע למי שנכנס פסיעה אחת בתורתנו הקדושה, לא כמו המתחסדים הטיפשים ועמי הארץ שחושבים שכל התשובה זה לייסר ולהרעיב את הגוף ואשר על ידי זה מוציא האדם לפועל את כל זדון ליבו – במילים אחרות – הגוף אשם, אז בוא נייסר אותו ונתענה וגמרנו.

ולא ידעו כי כל האמצעים האלו אינם אלה כדי להיכנס על ידי זה לפנים האדם – אל המוח והלב.

כל עניין התענית זה הכשרה והכנה להתבוננות פנימה אל המוח והלב – מאין יצאו העבירות והדברים הרעים.

כשהגוף שבור, קל לאדם להתבונן יותר, אך אם הוא נמצא במקום של כוחניות – הוא לא יכול להתבונן – וגם אם חושב שהוא יכול, הרי זה לא רואה כלום.

ודע, כי כל מעשה האדם ומחשבותיו, מסובבים על ידי גלגלי המידות אשר בטבעו, ויש המון מעשים רבים אשר יעשה אותם האדם במשך שנים רבות וכולם מתאווים ממקור מידה אחת – והיא היסוד לכולם וממנה ועל ידה מסתובבים כל המעשים.

ולכן החכם האמתי, אל יסתפק בחקירת מעשיו בלבד אם נעשו הם על פי הדין והמשפט –

במילים אחרות זה לא מספיק להוכיח שמה שעשית, עשית כמו שצריך על פי הלכה או אפילו ע"פ דקדוק ההלכה, אלא יפנה את דעתו לתור אחר מידותיו, והלב, הוא שיודע אם לעכל את מה שנעשה או לעקל (לעכל ב-כ' מתכוון לקבל את המעשה, לעקל ב-ק' מתכוון לעקם את המציאות) את המעשה המקולקל, שמה כל דחיפות מעשיו ופסקי הדינים ממקור בלתי טהור באו.

על ידי מידה רעה פלונית, אשר נסתרת בעמקי ליבו ובִּנְפוֹל היסוד – נפל כל הבניין.

יש מי שאומרים שכוחה דהיתרה – עדיף.

זה נכון שיותר קשה לפסוק להיתר, אבל אם זה שיטה וזו מערכת כדי שהציבור יהיה יותר מבסוט ויהיה יותר ממושמע ושיאהב את מי שפסק יותר – דהיינו – זה כבר הפך להיות מערכת שפועלת בשביל כבוד והערצה,

על זה נופל כל הבניין.

שלא תבינו לא נכון – אם דבר קשה לברר אותו, ובכל אופן מתעמק הפוסק בסוגיה, ומוצא צד היתר בדבר שהוא ברור – דהיינו שקשה מאוד לברר אותו והוא מברר אותו בדרך ההיתר – נו, זה כוחו בהלכה, יפה מאוד.

אבל אם לכל דבר מחפשים היתר כי זה יותר נוח או שקשה לפסוק, ובכך מצוות מאבדות מטעמן, ואפשר יהיה להקל כאן, כאן וכאן – זה גרוע ביותר מכיוון שזה נובע ממידותיו של האדם שפסק ולא מתוך פסק ההלכה האמתי.

זהו מה שהתוודו שבטי יה ואמרו:

אבל אשמים אנחנו בהתחננו אלינו ולא שמענו – כלומר אף שבעצם פסק הדין לא מצאנו עוול, אבל מהמידה כנגד מידה שאין מרחמים עלינו מן השמיים ורואים את זה פה בארץ – אות הוא שיש בנו ממידת האכזריות – כי אם אנחנו מרגישים כזה צער, ומרגישים כזאת הטרדה של משהו שמציק לנו, ורואים איך הם מתאכזרים אלינו – אז זה מידה כנגד מידה כי גם אנחנו היינו אכזריים – "אשר ראינו בצרת אחינו בהתחננו אלינו, ולא שמענו".

ומכיוון שכן, אפשר שכל מה שפסקנו בדין – אינו נכון, כאילו היינו נקיים וטהורים לגמרי ממידה זו,

אולי היה משתנה גם הדין מן הקצה אל הקצה – ולכן התוודו על העיקר – דהיינו על מקור המעשה אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו.

אז על מה הם הצטערו? על מידת האכזריות שהייתה בהם.

אז מה זה מועיל עכשיו?

כי אם מידת האכזריות היא שכיכבה פה, אז אפשר שגם הדין יצא לא טוב כי הוא נבע ממידת האכזריות, ואמרנו שהמידה – היא ששולטת בתוצאות, וכיוון שברור להם עכשיו שמתאכזרים אליהם וזה מידה כנגד מידה אז גם הם אכזריים, הם נזכרו בהתבוננם אחורה – שאכן הם התאכזרו ולא ריחמו על אחיהם בהתחננו.

יוצא לפי זה, שכשישבו בדין, ישבו עם מידת האכזריות – ואפשר שיצא הדין מעוקל – לא תקין.

עתה נבין שמה שציווה להם יוסף שלא יעצבו, שאילו היה הכרת חטאם רק בעצם מעשה המכירה, אז זה לא נורא – אם הם טעו בדין אז זה לא נורא – מה פירוש: אין לדיין אלא מה שעיניו רואות – זה מה שהם ראו וזה מה שהם הבינו, ועכשיו הם רואים שמעז יצא מתוק, ושלא יצא מכשול מתחת ידם כי "למחיה שלחני אלוקים", וודאי היו צריכים להיות שמחים הרבה לאין שיעור. אז למה היו עצובים עד כדי שיוסף אמר להם "אל תעצבו"?

אלא דע כי מצאו בעצמם פגם במידת הרחמנות, וע"י זה אין נוחם (נוח להם), אם ייצא המעשה הזה לפועל או לא, שעל כל פנים הם חסרים בשלמות במישה הזאת – ודלה הייתה שימחתם אף על פי שמצאו את יוסף אחיהם במצב מזהיר – למה?

כיוון שהם דנו מתוך מידת האכזריות והם לא היו שלמים במידה הזאת.

אז מה?

זה שהדין לא היה נכון בהתחלה – טוב, אבל בסוף מה יצא? סוף טוב אז הכל טוב.

לא!!!

אבל המידה הייתה פגומה ואפשר שכל הדין היה עקום ומעוקל!

שאין להם שלמות במידה – זה הכאיב להם!

ואף יוסף הבין לרוחם ואמר להם "ועתה, אל תעצבו, ואל ייחר בעינכם כי מכרתם אותי הנה" שזו התוצאה,

כלומר אל תעצבו במחשבותיכם כי לקויים את במידת הרחמים שמכרתם אותי מצרימה, אינו כן (מנחם אותם יוסף) – כי למחיה שלחתני אלוהים לפניכם ולא אתם שלחתם אותי הנה כי אלוהים".

וכך ניסה יוסף לנחם את אחיו.....

אז על מה הם היו עצובים?

שלא הייתה להם שלמות המידה, ושהם מצאו בעצמם אכזריות שהם לא ריחמו, ואז יכול להיות שבאמת – כל הדין יצא מהנקודה הזאת של האכזריות בלי שהם ירגישו.

הם דנים לפי הנתונים, והם דנו את המקרה לפי כל הפרטים והם גם שיתפו את הקב"ה, אבל אדם בלי לשים לב, יכול לִטות בלי לשים לב אחרי מידה מסוימת אחת.

שונא לא יכול לשבת בדין, והם לא הרגישו אפילו שהם שונאים אותו, כי הם הרגישו שהשנאה אליו לא נובעת מתוך רוע, אלא זה מתוך משהו ספציפי, ולכן אנחנו לא מערבים את זה במשפט.....שונא לא יכול לשבת בדין – איך הוא יכול לשפוט ולהיות אובייקטיבי בלי לערב את השנאה שיש בו?

מכל מקום יש פה יסוד אדיר!

שיכול להיות שאדם שכל דקדוקיי המצוות שלו, וכל ההלכות שלו, ופסקי ההלכות שלו – נובעים ממידה אחת שהיא מקולקלת, ואם מורידים אותה – כל הבניין נופל......ממש המפחיד האמת.....

אדם צריך לבדוק טוב טוב את המידות שלו, ומאין מוצא הפעולות שהוא פועל ביום יום ולאן זה מוביל.

גם על פעולה שלכאורה נראית פשוטה מאוד – יש לה השפעה חזקה וכבדה מאוד.

מה לנו יותר מהסיפור עם ירובעם בן נבט, והמניעה של עליית ישראל לירושלים מתוך כך שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי יהודה, ומלך ישראל צריך לעמוד – אז מה יגידו? אני עבד והוא מלך כביכול שאני עומד והוא יושב כי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי יהודה?

על זה הוא מנע את כל ישראל מלעלות לירושלים כדי שלא יראו אותו עמוד כאילו הוא עבד.

אז איזה מידה הדריכה אותו?

הגאווה הסרוחה!!

עד כדי כך שה' בסוף אומר לו: "אני ואתה ובן ישי (דוד המלך), נטייל בגן עדן – חזור בך!"

עונה לו ירובעם: "מי בראש?"

מה מי בראש? אמרתי מפורש: "אני ואתה ובן ישי".

יש שאומרים שהוא שאל "מי בראש" שוב, למה? כי הרי ברור מי בראש, כי הוא אמר שה' בראש, הוא השני, ובן ישי – דוד המלך – השלישי, אז מה אתה שואל מי בראש?

מילא היה אומר "לא שמעתי"...אבל לא – הוא שואל שוב מי בראש....

יש אומרים שהוא רוצה לשמוע עוד פעם שהוא לפני בן ישי, ויש אומרים שהייתה לו בעיה שהקב"ה היה ראשון.

והקב"ה אומר שבעל גאווה – אני והוא לא יכולים לדור במחיצה אחת.

וכי יש לקב"ה בעיה לדור במחיצה אחת עם בעל גאווה?

אומרים חכמים: לא, לקב"ה אין בעיה לדור במחיצה אחת עם בעל גאווה, לבעל הגאווה יש בעיה לדור עם הקב"ה ביחד.

לצערי הרב, יש הרבה היום שמסתובבים בכל מקום ומפיצים דברים לא נכונים ולא אמיתיים ולא כדרכה של תורה שכולה אמת אחת צרופה, אלא מעקמים את האמת ולא באמת עושים את כל מה שיש ביכולתם לעשות כדי להציף את האמת כולה, והם חיים במה שנקרא: 95% אמת, ו- 5% שקר, שתכל'ס – זה לחיות בשקר גמור כי אמת יש אחת וכל שאר התשובות הן שקר.

אז אותם אנשים שמסתובבים בצורה הזאת – מה שמניע אותם לשפוט האם מעשיהם טובים או לא, זה מידה אחת רעה שזה יכול להתפרש להרבה כיוונים כמו אוכל לא כשר, או "בסדר, מה קרה, איחרתי קצת לתפילה", או כשמישהו מדליק אותם הם מדברים לא יפה ושופטים אנשים אחרים בצורה לא נכונה וע"פ מה שאותה המידה המושחתת, מניעה אותם לשפוט.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרכה של אמת ב-100% בלי שום ספק ספיקה אפילו אחת.