הרב אמנון יצחק - איכות עדיפה מכמות

"וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ" אילו היה יודע ראובן שהכתוב מכתיב עליו "וישמע ראובן ויצילהו מידם", על הכתפיים היה מרים אותו ומוליך אותו אצל אביו.

כך מובא בילקוט רות תכד'.

לו ידע ראובן הנצחיות המונח במעשה כלשהוא, שהרי נכתב בתורה – אז זה נצחי כי כל מה שנכתב בתורה הוא נצחי, וכן אילו היה יודע בועז שהכתוב מכתיבו "ויצבוט לה קלי" (ויושיט לה לחם קלוי), עגלים מפוטמות היה מאכילה.

נתינת פת לחם לעני נכתב בתורה, זה נצחיות.

ולו ידע בועז את הנצחיות המונח במעשה זה, ודאי שהיה מעניק לה עגלים מפוטמות ועוד יותר מזה.

כל התורה מעידה ומורה על היסוד הזה, על האיכות הרבה שיש במעשה אחד.

את היסוד הזה אנחנו רואים בגמרא בברכות כ':

"אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא."

למה לראשונים היו נעשים ניסים ולנו לא.

האם זה משום שכולם לומדים סדר נזיקין ואנחנו שונים שישה סדרי משנה?

ואילו רב יהודה, שהם שנו רק סדר נזיקין, היה שולף רק את הסנדל שלו – כבר היה בא גשם מן השמיים עוד טרם התפלל על הגשמים, אלא רק בדעתו היה על זה.

ועל ה"עינוי" בחליצת סנדל אחד מסנדליו, כבר הוא נענה.

ואמרו בגמרא בתענית כד':

שבא לשלוף את הסנדל השני, הגיע אליהו הנביא ואמר לו: "אמר לי הקב"ה: אם אתה שולף את הסנדל השני, אני מחריב את העולם" – וכל זה מהצער של רב יהודה.

עד כדי כך הגיעה גדולתו של רב יהודה, ואילו אנחנו, מצערים את עצמנו וצווחים צווחות לשמיים ואין מי שמשגיח בנו.

כך אומר רב פפא לאביי.

איפה לוקחים את המידה בין דורות הראשונים לדורות האחרונים.

חילוק גדול כזה, שהראשונים שזה הפרש של דור אחד, היו נענים תכף – ואילו האחרונים, לא נענו אפילו כל המעשים, ומרחק הדורות הוא רק דור אחד בלבד. מה ההבדל?

אז השיב לו אביי לרב פפא:

הראשונים היו מוסרים את נפשם על קידוש השם, ואילו אנו, לא מוסרים נפשנו על קדושת השם.

ואיך זה מובן? מה באמת הדור של רב פפא ואביי לא מסרו את נפשם על קידוש השם?

אלא ביאור הדברים הוא כך: אביי אמר לו: שאלתך היא תשובתך.

"אין דבר אם תנויי שלהם היה קטן בכמות, אבל ענק היה באיכות".

זה שהם למדו רק סדר נזיקין, זה קטן בכמות, אבל האיכות איך הם למדו?!

איך הם מסרו נפשם על התורה?

הדורות הראשונים מסרו נפשם. הכוונה היא שבמעשים שלהם הייתה מונחת איכות של מסירות נפש.

כל מעשה שלהם היה בו מסירות נפש עד תכלית לעשות ולקיים את הדברים כהווייתם וכרצון הבורא,

את כל איכות נפשם הם נתנו, ומעשה של איכות – בוקע ועולה למעלה עד שחקים אפילו אם הוא קטן בכמות.

המרבה והממעיט, ובלבד - שיכוון ליבו אל השמיים. זה הסוד.

אם כל הלב מכוון לשמיים בכל מעשה ומעשה, וזה לא משנה אם אתה עושה הרבה או מעט, העיקר – שיהיה מכוון לשמיים.

על כן מעשה כל שהוא של רב יהודה, שולף רק אחד מנעליו – אבל עם רב האיכות והניצחיות – וזה מביא תועלת, ומיד יורד גשם.

אפילו כל מה שאנחנו למדנו והוא גדול בכמות, שישה סדרי משנה ב-13 ישיבות, וגם אם נצער את נפשנו ונצווח צווחות – אנחנו לא מסרנו את נפשנו במעשים ולא מונחת אצלנו כל כך איכות כמו אצלם, ומעשה בלי איכות – וודאי שלא משגיחים בו.

והעניין הזה מצינו בגמרא במסכת יומא ט':

מקדש ראשון, מפני מה חרב?

מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ובית מקדש השני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים – מפני מה חרב?

מפני שהייתה בו שנאת חינם.

ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלושת העבירות שהן עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

ואנחנו לא יודעים כלל מה זה שנאת חינם.

אנחנו סוברים וודאי, שאין לנו שנאת חינם – וביותר שהרי שם הייתה תורה וגמילות חסדים, עניינים שהם מקור לאהבת הבריות כי מתורה וגמילות חסדים לא יוצאת שנאת חינם, אלא אהבת הבריות – ועם זאת נקרא שהיה שם שנאת חינם.

ושנאת חינם כזאת, שהיא דקה מן הדקה, עליה אנחנו אומרים שהיא הביאה את החורבן, ושנאת החינם הזאת הקטנה והדקה שקולה כנגד שלושה דברים שעליהם אנחנו מצווים להיהרג ולא לעבור.

זה הסוד של העניין של גדלות האיכות.

אומנם שנאת חינם היא באמת מעשה קטן, אבל האיכות שבה, היא כנגד שלושת הדברים ועוד יותר!

את שנאת החנם אנחנו כנראה עושים באיכות גדולה מאוד! הרבה יותר מאהבת החינם שלנו – וזהו המשקל.

וכמו ששאלו: ראשונים גדולים או אחרונים גדולים?

מי יותר גדולים?

ואמרו: ביראה תוכיח, שחז"ל הראשונים ולא חז"ל האחרונים.

בית המקדש חזר לראשונים, ולא חזר עד עכשיו לאחרונים.

ואמרו עוד - ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קיצם.

אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קיצם.

ועוד אמרו: טובה ציפורנן של ראשונים מכרסם של אחרונים.

וכל זה הוא מסוד הגדלות של האיכות כנגד הכמות.

זאת אומרת – מסתכלים.

כשאדם עושה מצווה, מה האיכות שלה.

שאדם עושה עברה, מה האיכות שלה.

אדם לדוגמא שעושה עבירה, ויש לו צער שהוא עושה את העבירה, זה ממש לא כמו אדם שמתלהב מהעבירה או ששמח מהעבירה – זה לגמרי מדורים שונים בגיהינום.

זאת אומרת, שאם אדם עשה עבירה אבל עשה אותה באי רצון, זה לא כמו אדם שמשתוקק למצפה לעשות את העבירה – ועושה אותה ככה כמו שאומרים – בשיא ההתלהבות.

זה מרחק גדול מאוד מאוד אחד מהשני.

אותו דבר:

אדם שעושה מצווה בקרירות, או אדם שעושה מצווה באיכות, בהתלהבות, שמוסר את כל כולו ברצון לתוך עשיית המצווה – זה ההבדל בין הראשונים לאחרונים.

זאת אומרת יכול להיות שההפרש במעשים יהיה קטן – אבל האיכות מנצחת.

אז צריכים לעבוד על כל דבר ודבר, שיהיה באיכות שלמה, ושיתכוון האדם בכל כוונתו, כמו שלמדנו שרבינו בחיי אומר: אין לנו את הבחירה, הכוונה, ואת המעשה הקב"ה גומר.

אנחנו מקבלים שכר על הבחירה ועל הכוונה.

זאת אומרת אם אנחנו מתכוונים לעשות את מה שבחרנו לעשות, על הצד הטוב ביותר.

וכשנעשה את המעשה, אם נצליח בסופו או אם יתגשם או שלא – זה תלוי רק בשם יתברך.

אנחנו נבחנים בבחירה ובכוונה. שהכוונה תהיה באיכות – זה אומר שאתה לוקח על עצמך דבר – תדאג לעשות אותו בשלמות, באיכות עם כל ההוויה שלך. "כל עצמותיי תאמרנה ה'", שכל כולו של האדם יהיה בתוך עשיית המצווה!

"עשה דברים לשם פעולם."

זאת אומרת שהשם ציווה – ואני עושה את זה.

עשה דברים לשמם ולא לצאת ידי חובה, או לפרוק מעליו את ההתחייבות והחוב, אלא ממש לקחת את זה כמו פרויקט כאילו הוא הפרויקט היחידי שיש לו בחיים, וצריך לשים את הכל בזהירות.

אם אדם יעשה ככה, הוא יגדיל את האיכות שלו – ממילא מעלתו תגדל, ואם הוא יתרגל בזה – כל מעשיו יהפכו להיות כאלה בעלי איכות, כל דבר שיעשה יהיה בשיקול דעת, וממילא מעשיו ייחשבו בשמיים –

ואז אם הוא יבקש מהשם – מיד הוא יענה.

כי על איכות – עונים מיד.

על כמות, לא מתלהבים כל כך בשמיים – לא מתפעלים מזה.

כמו שאמרנו, כי לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו.

מה הפירוש?

הקב"ה לא חפץ במעשים, לא בגבורות הסוס יחפץ....סוס? הקב"ה רוצה סוס?

אפילו אם יהיה אדם, שהוא ישן את שנתו כמו הסוס.

סוס ער 22 שעות מתוך 24 שעות.

אדם כזה זה גבורת הסוס. זו גבורה גדולה מאוד שבן אדם יכול להתיש את גופו וללמוד בצורה כזאת, אך אומר השלה הקדוש שלא בזה חפץ הקב"ה – לא בגבורת הסוס.

אם אני לא טועה – החפץ חיים היה חיי בצורה הזאת – ער 5 וחצי שעות, ישן חצי שעה וכן הלאה...

מה הוא כן רוצה? את יראיו.

אם זה עם יראת שמיים גדולה! זה מה שהוא רוצה.

יראת שמיים, זה מה שמעניין! לא שכמה שאדם יושב יותר זו מעלה יותר גדולה, או שהוא רוצה לעשות רושם על אנשים, או שהורגלת ככה, או שחינכו אותך ככה ואתה עושה את זה בגלל שככה צריך לעשות וזה הנכון.

יראת שמיים, יראת שמיים. יש יראת שמיים?

גם אם אתה לומד פחות – אבל יראת שמיים.

לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה כי רוצה ה' את יראיו את המייחלים לחסדו.

רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר:

ה' חפץ למען צידקו, יגדיל תורה ויאדיר.