הכסף לא יהיה יותר תירוץ

שידור חי – "מהיום - הכסף יותר לא יעצור אותך" (לערוך ולהוסיף פסוקים) אז אמרנו שיש שני סוגים של אנשים בעולם: אלו שעוסקים במלאכה, שולטים על החיים שלהם ועל הזמן שלהם, עושים את מה שהם אוהבים, אוהבים את מה שהם עושים, מחוברים למה שהם עושים - ומתפרנסים מזה בכבוד גדול, ויש את העבדים שאין להם באמת שליטה על החיים שלהם, הם לא מחוברים כמעט בשום צורה למה שהם עושים, הם מכוונים רק כסף – ואין באמת משמעות למה שהם עושים.

המנטרות של העבדים זה "אני עובד כי אני חייב, אני עובד כי מי ישלם את המשכנתא", ו"עם מה נלך למכולת".

תזכורת קצרה על ההבדל בין עבודה למלאכה, ועל קצה המזלג איך משפיע לכם ישירות על המשכורת, על חשבון הבנק, על הבריאות, על הנפש - ועל כל החיים שלכם.

אז יש שני פסוקים שהזכרנו שמדברים על עבודה ומלאכה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לה'".

שימו לב לניקוד: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה" – לא אתם תעשו. המלאכה תֵּעָשֶׂה לבד.

והפסוק השני: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כׇּל מְלַאכְתֶּךָ" – מה הבדל ביניהם?

אמרנו שעבודה זה שורש המילה עבד, ועבד מכוון כסף.

כל עוד משלמים לו – הוא עושה את העבודה. מפסיקים לו את הכסף – את התמורה המיידית – הוא מפסיק לעבוד.

מלך לא עובד. מלך עושה את מה שהוא רוצה, אוהב ובוחר לעשות – והתוצאה של מה שהוא עושה – זה הרבה מאוד כסף – הרבה יותר מכל עבודה שהוא יעבוד – אבל תפסיקו לו את הכסף – הוא לעולם לא יפסיק לעשות את מה שהוא אוהב, ואמרנו שזמרים, שחקני כדורגל, מרצים, סופרים , שפים, טבחים – אלו אנשים שעוסקים במה שהם אוהבים – ומתפרנסים מזה. הם אלו שעוסקים במלאכה – וזה לא קשור לכסף – אלא כסף זו רק התוצאה של מה שהם עושים.

אל תשכחו שאמרנו גם שכל אחד ואחת מכם – כספומט מהלך – אם רק תבחרו בזה!

לכל אחד ואחת מאיתנו יש משהו שהוא אוהב לעשות, אבל הבעיה היא שבגלל שאנשים לא יודעים מי הם באמת, הם לא מכירים את עצמכם, לא השקיעו בכלל בלנסות להבין מי הם - אז אין להם מושג מה הם באמת אוהבים, וכל מחשבה שלהם ופעולה שלהם – לא מונעת על ידי חיבור לפעולה – אלא החיבור הוא רק לכסף. לתלוש. חיבור שטחי לחלוטין.

מה מניע בן אדם לפתוח עסק? הדימיון של כמה הוא יכול להרוויח – ולא סתם אחוז מאוד גבוה של העסקים בישראל – נסגר מהר מאוד. למה? כי כשאדם רואה שאין רווח מהיר – הוא מיד עוזב ועובר לדבר הבא, ואז הוא לא מבין למה החיים שלו נראים איך שהם נראים.

מה מניע בן אדם ללכת להשקיע 4 שנים בללמוד תואר? אולי 20% מזה – זה בגלל שהוא מתחבר – לא אוהב – מתחבר למקצוע, ו-80% הדימיון של "זה תחום שיכניס לי כסף".

אמרנו גם שמלאכה – שורש המילה מלאך – וזה סופר קריטי.

מלאך זה יצור רוחני שנברא בשביל שליחות ספציפית: רפאל לרפא, מיכאל מלחמה, גבריאל דינים.

בני אדם – זה גם יצור רוחני – אומנם עם גוף - שנברא בשביל שליחות ספציפית, וההבדל בין מלאכים לבני אדם - זה שלמלאכים אין זכות בחירה.

מלאך לא יכול לקום בבוקר ולהגיד: "היום אני לא עושה את השליחות שלי, היום אני עושה כסף במקום".

לבני אדם יש זכות בחירה, ולצערי – הרוב המאוד גדול של בני האדם, קמים כל בוקר כל יום – ובמקום לממש את התכלית שלהם כאן בעולם או לפחות לעלות על דרך שתוביל אותם להבין מה התכלית שלהם בעולם - הם הולכים לעשות כסף, ואז החיים שלהם נראים איך שהם נראים.

תזכרו טוב טוב חברים, ואני חוזר על זה שוב למרות שקשה עכשיו לתפוס את זה: לא צריך לעבוד בשביל כסף. נקודה – והיום תקבלו את ההוכחה ותבינו גם איך ולמה, ומי שיהיה איתנו כאן, יבין את מה שאני אומר – ויפעל – יגיע בע"ה למצב שהוא מפסיק לעבוד בשביל כסף, ובע"ה הוא גם יתחיל לעסוק במה שהוא אוהב – והכסף יזרום אליו בקלות.

ההבדל בין עבודה למלאכה – הקשר העמוק וההשפעה הישירה (שקף 3) אז עכשיו נבין מה ההבדל העמוק יותר בין עבודה למלאכה, ומרגע זה – יהיה לכולנו הרבה יותר ברור איך זה משפיע לכם ישירות על חשבון הבנק, על הבריאות, על הנפש - ועל כל שאר החיים שלכם, ואני מפציר בכם – תכתבו לעצמכם נקודות - ותקשיבו טוב טוב כי זה עמוק:

הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין באמת את ההבדל בין עבודה למלאכה ואיך זה משפיע לנו על החיים, זה להסיר את הפירוש והמעטפת המילולית – ולחפור פנימה לתוך הנפש, כי זה לא רק הבדל סמנטי שמלמד אותנו את המשמעות של המילה – אלא זה ההבדל בין אדם שמרגיש שהוא שולט ובורא את החיים שלו - לבין אדם שמרגיש שהחיים שולטים בו והוא פשוט נשאב על ידיהם פנימה, והניתוח הזה יוביל אותנו להבין את האופן שבו עבודה ומלאכה מעצבים לנו את החיים, מעצבים לנו את האושר הפנימי – ומצד שני – מעצימים לנו את הסבל שאתם סובלים היום – תפסו ראש:

המלאכה זו הפעולה של המלאך, והפעולה של המלאך - היא שליחות של הרוח בתוך החומר – כי המלאכים פועלים כאן בעולם החומר, ובהיבט הנפשי - מלאכה היא יצירה.

כמו נגר, כמו אמן, כמו כותב תוכן, כמו מתכנת שכותב קוד של תוכנה או כמו אמא שמבשלת באהבה מתוך הרצון להאכיל את הילדים שלה.

המלאכה דורשת להפעיל גם את הרגש ואת התבונה של הבן אדם, והיא מה שמחברת בפועל בין המחשבה (שזו הרוח של האדם – החלק הרוחני) - לבין המעשה עצמו (שזה החומר – החלק הגשמי).

זה נקרא אינטילגנציה ריגשית. תבונה שמעורב בה רגש.

החלום של בעל המלאכה הוא השלמות.

הוא רוצה לראות מוצר מוגמר, יפה, מתוקן, וכשהוא מסיים את המלאכה ומחזיק את היצירה ביד - הוא יכול להסתכל עליה ולהגיד "זה מי אני. חלק ממני נמצא בתוך היצירה עצמה, ואני קיים בעולם - כי השארתי בו חותם. לא סתם קיבלתי משכורת ובזה מסתכמת ההשקעה שלי".

מי שזוכה לעסוק במלאכה מרגיש חיוניות. הזמן שלו לא "מתבזבז", הוא "מושקע". יש לו תחושת ערך עצמי שלא תלויה באישור של אף אחד - אלא באיכות של מה שהוא יצר.

העבודה זו הפעולה של העבד, והפעולה של העבד – נעשית מתוך לחץ והישרדות סיזיפית מתוך הכרח.

העבד לא עובד כי הוא רוצה ואוהב לעבוד – אלא הוא מרגיש שהוא חייב לעשות את זה – "אם אני לא יעבוד – מאיפה יגיע הכסף?", "אם אני לא יעבוד – מי ישלם את המשכנתא?", "אם אני לא יעבוד – עם מה נלך למכולת?".

החלום של העבד זה ממש לא המוצר המוגמר.

החלום שלו זה לסיים את היום וללכת הביתה – והתוצאה בדרך כלל לא כל כך מעניינת אותו – אם הוא הספיק – מה טוב, אם לא – אז לא נורא...מחר נמשיך...

בהיבט הנפשי בדרך כלל - עבודה היא פעולה שחוזרת על עצמה (סיזיפית כמו שאמרנו), והעבד לא עובד כדי ליצור - אלא כדי לסיים כמו שאמרנו קודם.

אחד הפחדים הגדולים ביותר בעבודה - הוא שהעבודה לעולם לא נגמרת. אין לה סוף - בדיוק כמו העבדים במצרים שבנו פירמידות רק כדי שהן יהיו שם, והעובד מרגיש שהכוח שלו נשאב לתוך בור בלי תחתית.

בלעבוד בעבודה שאני שונא – אין שין שום חיבור בין התבונה שזו הרוח – לבין החומר.

בלעבוד בעבודה שאני שונא – אין חיבור ריגשי. החיבור הוא טכני לחלוטין – והוא קיים רק בין החשיבה ההגיונית (לא הריגשית) לבין התמורה המיידית (שזה התלוש או המשכורת בסוף החודש).

(שקף 4) -

עבודה זו פעולה מתוך הכרח - ולא מתוך רצון, ובואו תקשיבו לחלק היותר כואב בעבודה: ניכור: ניכור זו התחושה שאתה "בורג במכונה".

אין קשר בין המאמץ שלך – לבין מה שאתה אוהב לעשות.

בקיצור - אין קשר בין המאמץ שלך - לבין המשמעות של החיים שלך.

הזמן המת: עבד מוכר את הזמן ואת השעות היפות ביותר של היום שלו - תמורת כסף מיידי. עבד לא חי את ההווה, אלא עבד תמיד נמצא ב"מצב המתנה", והוא תמיד מחכה שהזמן יעבור (לסופ"ש, לחופשה הבאה או לפנסיה), ושם - הוא מרגיש שאולי הוא יתחיל לחיות.

השחיקה: עבד חוזר הביתה "סחוט", וסחוט זו מילה שמתארת נפש שהתרוקנה מתוכן בגלל חזרתיות חסרת השראה, שלא ממלאת את הנפש שלו. כל היום הוא עסוק בלבצע משימות טכניות – שעליהן הוא חוזר בלי סוף – כל יום כל היום.

ועכשיו נעבור למלאכה: הטבעת חותם: האדם שעוסק במלאכה – במילים אחרות – במה שהוא רוצה ואוהב לעשות, הוא לא מחכה לחופשה או לסוף השבוע.

אלא הוא מחכה להביט במוצר המוגמר (תוכנה שבניתם אם אתם מתכנתים, ציור גדול אם אתם אוהבים לצייר, תבשיל אם אתם אוהבים מטבח).

אדם שעוסק במלאכה מחכה לסיים ולהגיד: "זה אני. זו תוצאה של מי שאני. אני קיים בעולם הזה, ואני משאיר אחרי חותם" – וגם אחרי שנה שהוא יסתכל על מה שהוא יצר – תמיד הוא ירגיש עם זה טוב וזה ימלא אותו מחדש.

חיוניות (FLOW - הזרימה): זה המצב שבו הזמן עוצר מלכת.

האדם שעוסק במלאכה שהוא אוהב - לא סופר את הדקות ואת השניות עד שהוא יסיים את מה שהוא עושה, והוא לא מרגיש שהוא סחוט מזה - כי עצם היצירה מטעינה אותו באנרגיות בלי סוף - במקום לשאוב אותה.

חופש פנימי: העשייה של אדם שעוסק במה שהוא אוהב – הופכת את המעשה היומיומי שלו - לביטוי פיזי של מי שהוא באמת.

כל "עבודה" במרכאות – הופכת ל"מלאכת מחשבת", והתוצאה של מה שהוא עושה – הופכת להיות חלק ממנו.

אני באופן אישי – עדיין מקשיב ליצירות מוזיקה שיצרתי לפני מעל 15 שנים – זה ממלא אותי כל פעם מחדש - ואני נהנה מזה כל שניה.

(שקף 5) - עכשיו נעבור על ההבדלים בנפש של אחד שעוסק במלאכה מול אחד שעובד בעבודה: 1. מקור הכוח: הכוחות והאנרגיות של אחד שעוסק במלאכה - מגיעים מבפנים (רוחני): הוא מלא בתשוקה כל יום בלי גבול, ומה שמניע אותו – זה הכישרון והרצון להשאיר חותם.

בעבודה, הכוח לפעול ולבצע את העבודה – מגיע רק מבחוץ (גשמי), והכוח הזה מגיע רק מתוך הרצון לשרוד...הרצון לשרוד בתוספת הפחד מחוסר ואי מילוי הוראות או ציווים של מנהל העבודה או של הבוס.

2. תחושת הזמן: אלו שעוסקים במלאכה – מרגישים זרימה כמעט באופן שוטף.

הזמן שלהם לא דוחק בהם לסיים כמה שיותר מהר כדי ללכת הביתה או להגיד "סיימתי", והזמן אצלם עוצר מלכת בגלל שמה שהם עושים מעניין אותם וממלא אותם בסיפוק.

האדם שעוסק במלאכה – מאבד הרבה פעמים תחושת זמן כתוצאה מההנאה של העיסוק במלאכה.

אלו שרק עובדים בעבודה – מרגישים באופן שוטף תחושה של "המתנה" סיזיפית – הזמן לא זז – וכמו שאמרנו קודם – הם כמעט באופן קבוע סופרים את הדקות ואת השניות עד סוף היום, עד סוף השבוע או עד הפנסיה.

3. הקשר הישיר לתוצאה: במלאכה - התוצאה היא "אני"! לא השכר שלי, לא התלוש שלי ולא הטייטל שלי! אני!

יש גאווה עצמית מסוג אחר לגמרי, וחיבור רגשי עמוק מאוד לתוצאה או למוצר.

זו ממש לא תחושה של "איףףףף...סוף סוף סיימתי...".

זו תחושה של: "וואווו! איזה כיף!!!".

אבל בעבודה? יש ניכור עמוק.

התחושה שקיימת אצל אנשים עובדים היא טכנית לחלוטין – אם בכלל יש תחושה, ואם יש – אז חוץ מתחושת ניכור וחוסר שייכות לתהליך או למוצר – יש תחושה עמוקה של "אני בסך הכל בורג במכונה", והתוצאה הסופית לא באמת שייכת לעובד או מעניינת אותו כל כך – חוץ מ"תודה לאל שזה נגמר".

במילים אחרות – העבד בונה את הבניין של מישהו אחר – והבניין לא שייך לו.

4. המצב הנפשי: לאדם שעוסק במלאכה יש תחושת חיוניות גדולה מאוד, שמלווה עם תחושה של חופש.

אין דבר כזה "אני חייב לעשות את זה", אלא יש "אני רוצה לעשות את זה, אני מחכה לעשות את זה - ואני שמח לעשות את זה".

עצם היצירה והעיסוק במלאכה - מטעינה את הנפש באנרגיות – ואין לזה סוף. זה בור שממנו שואבים אנרגיות בלי גבול.

מצד שני, העבודה מובילה את העובד לשחיקה ועייפות שלעולם לא נגמרים – ותמיד הוא יהיה עייף, וגם אם מידי פעם "יש לו חשק" לעבוד והוא קם עם אנרגיות – זה קורה אחד ל...וזה נעלם יחסית מהר – והמאמץ שהוא משקיע בעבודה - שואב מהנפש שלו את החיוניות שלה. במילים אחרות – הוא קובר אותה לאט לאט.

לא נשכח את תחושת הריקנות שמלווה אותו באופן שוטף.

5. החלום מול הפחד: למי שעוסק במלאכה יש משמעות בעשייה, הוא תמיד שואף לשלמות, ויש לו חיבור עמוק לפעילות וליצירה של משהו נצחי.

מעל העבד שעובד בעבודה – תמיד תרחף תחושת הפחד מהשעבוד, מהריקנות ומזה שהחיים חולפים בתוך שגרה אפורה שאין לה משמעות.

משימה 1 – "תלוש המשכורת של העבד" טוב חברים, אנחנו עוברים עכשיו למשימה סופר-חשובה – ואני צריך שיתוף פעולה מלא מכם: קודם כל - שכל אחד ואחת מכם ייקחו דף ועט - לא בטלפון, לא במחשב ולא לנסות לעשות את זה בעל פה! קחו דף ועט – ותכתבו למעלה בגדול: "התלוש האמיתי שאני מקבל מהעבודה שלי".

ליד זה תכתבו שלושה סעיפים – אבל בלי חארטות, בלי לעגל פינות ובלי פילטרים - רק אמת! שלושה סעיפים:

בסעיף הראשון אתם כותבים: כמה כסף אני מקבל מהעבודה שלי - נטו. כמה נכנס לי בסוף לחשבון הבנק.

בסעיף השני אתם כותבים "מה המחיר האמיתי שאתם משלמים".

מה העבודה הזאת גובה מכם כל חודש – אבל ברמה הנפשית!

כמה אנרגיה היא שואבת מכם, כמה פעמים חזרתם הביתה בלי חשק לדבר, כמה פעמים חזרתם הביתה ולא היה לכם כוח לכלום, כמה פעמים חזרתם הביתה בלי סבלנות לבן או בת הזוג, לילדים שלכם, לעצמכם. אולי רציתם לצאת אחרי העבודה למסעדה או לבלות – ופשוט הייתם גמורים.

תכתבו את זה במילים פשוטות: ריקנות, עצבים, עייפות, תסכול, חוסר ערך.

עכשיו לסעיף השלישי – שזה הסעיף הקצת יותר כואב.

בסעיף השלישי אתם כותבים: מה המחיר העתידי שאני משלם אם אני נשאר עוד 3 שנים באותו מקום העבודה.

איך תיראה הבריאות שלכם, איך תיראה הזוגיות שלכם, איך יראה חשבון הבנק שלכם, איך תיראה ההערכה העצמית, הביטחון העצמי שלכם, הדימוי העצמי שלכם - ואיך תיראה התחושה האמיתית שלכם כשאתם מבינים שעוד שלוש שנים עפו – הזדקנתם ב-3 שנים - ושום דבר בחיים שלכם לא באמת השתנה.

תגידו לי שאתם מסיימים לכתוב....(לחכות קצת).

מעולה! אחרי שסיימתם לכתוב, אני רוצה שתכתבו בצ’אט משפט אחד בלבד, בלי הסברים:

"המחיר האמיתי שאני משלם על זה שאני נשאר בדיוק באותו המצב ב-3 שנים הקרובות – הוא:"

ותכתבו את המחיר במילה אחת או שתיים מהאמת שלכם.

(לקרוא מעט תגובות, ואחרי הקריאה להמשיך) ראיתם מה כתבתם? (להקריא מעט תגובות)...

שמתם לב מה המשימה הזאת עשתה בפועל?

היא שברה לכם את האשליה המסוכנת ביותר שגרמה לכם לחשוב שהבעיה היא כסף, כשפועל - הבעיה הרבה יותר עמוקה.

הבעיה היא הזהות שלכם, וזו זהות של עבד שמוכרת חיים שלמים תמורת תלוש משכורת – שלצערי ברוב הגדול של המקרים – תלוש עלוב מאוד שלא תואם בכלל את מי שאתם.

אנשים שורפים את כל החיים שלהם בשביל לשרוד.

(אם אני רוצה להסביר – אז זה הסבר לאיך המשימה הזאת שוברת את האשליה שכסף זו הבעיה שלו) (באור - הסבר על מה המשימה עושה בגדול):

המשימה הזאת שוברת את האשליה ש“הבעיה היא כסף” בגלל שהיא עושה לכם תרגיל פשוט ומלוכלך על המוח: היא מכריחה אתכם להפסיק להסתכל רק על מה שנכנס, ולהתחיל לראות מה יוצא. וברגע שאתם רואים מה יוצא באמת, אתם מבינים שהכסף הוא רק הסימפטום, לא המחלה.

בדרך כלל כשבן אדם אומר “אין לי כסף”, הוא מדמיין שברגע שתהיה לו עוד משכורת, עוד העלאה, עוד בונוס – הכל יירגע. למה? כי הוא מסתכל על החיים כמו על חשבון בנק בלבד. אבל המשימה הזאת עושה משהו חד: היא מכריחה אתכם לכתוב מחיר בשלוש שכבות, ואז נוצרת התפכחות.

בסעיף הראשון אתם כותבים כסף נטו. זה המספר היחיד שאנשים רגילים לראות, ולכן הם חושבים שזה “הכל”. ואז מגיע סעיף שתיים. פה אתם רואים שהעבודה לא רק “נותנת כסף”, היא גם גובה מכם תשלום חודשי בנפש: אנרגיה, מצב רוח, שקט, סבלנות, ערך עצמי, זוגיות, בריאות. ברגע שאתם כותבים את זה במילים, אתם מבינים שהעסקה שלכם היא לא “זמן תמורת כסף”, אלא “חיים תמורת תלוש”. ואז קורה השבר.

כי סעיף שלוש סוגר את המלקחיים: הוא מכריח אתכם להסתכל על העתיד ולהבין שהמחיר האמיתי הוא לא עוד חודש קשה, אלא שנים שנשרפות. ברגע שאתם כותבים “איך אני נראה בעוד 3 שנים אם לא משתנה כלום”, אתם מבינים שהכסף הוא רק התירוץ הכי נוח. למה הוא נוח? כי אם הבעיה היא כסף, אז אתם יכולים להמשיך להיות אותו בן אדם ורק לחכות שמישהו “יסדר” לכם יותר. אבל אם הבעיה היא זהות, אופי, בחירה, פחד, חוסר גבולות, חוסר אומץ, חוסר אחריות – אז אין יותר למי להפיל את זה. זה כבר לא כסף - זה אתם!

ובגלל זה המשימה שוברת את האשליה: היא מראה לכם שאפילו אם יעלו לכם את המשכורת, אם אתם נשארים אותה זהות – אתם תמשיכו לשלם את אותו מחיר נפשי, ואת אותו מחיר עתידי.

הכסף לא יפתור לכם את העבדות. כסף רק ישפר לכם את התנאים בתוך בתוך מצרים. בתוך העבדות עצמה – והוא לעולם לא יתן לכם חירות.

כסף זה התירוץ הכי גדול והכי עלוב שתוקע הכי הרבה אנשים בחיים!