פרשת בראשית – ואני שואל: מי הגיד לך?

1. מלאכה היא לא עבודה אלא הרצון האמיתי. כשאתה עוסק במה שאתה אוהב ורוצה, אתה עוסק במלאכתך.
2. השלילי (העשב) צומח לבד, החיובי (השיח) זקוק לפעולה קבועה שלך. בלי השקעה יומיומית הגינה מתמלאת קוצים.
3. אי בחירה אקטיבית בטוב היא בחירה אקטיבית ברע. "קוץ ודרדר תצמיח לך": אתה זה שמצמיח אותם.
4. "מי הגיד לך" היא נזיפה תודעתית: מאיפה בא לך הקול שאומר שאתה לא ראוי? כי הוא בוודאות לא מהקב"ה.
5. לא משנה מי אשם או מי גרם. האחריות כולה עליך, ולכן בחר בקפידה את הסביבה הקרובה שלך: אם תסתובב עם ארבעה גנבים תהיה החמישי.

"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". המלאכה של הקב"ה היא בריאת העולם, והקב"ה ברא את העולם ברצונו. מכאן אפשר להוכיח מעבר לכל צל של ספק שמלאכה היא לא עבודה, אלא הרצון האמיתי של הקב"ה. ואם מלאכה היא הרצון האמיתי של הקב"ה, אז קל וחומר שמלאכה היא רצונו האמיתי של האדם. ברגע שאדם עוסק במה שהוא רוצה, אוהב וחפץ לעסוק בו, זה נקרא שהוא עוסק במלאכתו.

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה". "שיח השדה טרם יהיה" משמע שעוד לא נברא, ו"עשב השדה טרם יצמח" משמע שהוא כבר קיים באדמה. העשב, השליליות, קיים וטבוע בבריאה באופן אוטומטי. השיח אינו קבוע בבריאה, אלא הוא זקוק ל"ויהיה", הוא זקוק לכוח חיצוני וחיובי קבוע כדי שיגדל.

מכאן ניתן להוכיח ששיח הוא תוצאה של פעולה חיובית קבועה, הכוח החיובי, ועל האדם להשקיע מאמצים כדי לגדל ולטפל בגינתו כדי שיהיה לה קיום. מצד שני, העשב, הכוח השלילי, לא זקוק לטיפול קבוע, אלא הוא קיים וטבוע בבריאה.

ועוד נראה לי מהפסוק: "וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". על כל העשבים לא כתוב שהקב"ה הצמיח אותם כמו שכתוב על העץ "ויצמח ה' אלוהים". וזה מוכיח שוב: כדי שהחיים של האדם יהיו טובים ויצמיחו לו תוצאות טובות לחיים מאושרים, בדיוק כמו שהעץ מצמיח פירות, הוא חייב לפעול פעולה, בדיוק כמו שהקב"ה פעל פעולה של "ויצמח".

"וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם". ובקהלת כתוב: "כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל". על האדם כתוב: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה", ועל החיה כתוב: "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה". מכאן, שתהליך הבריאה של האדם ושל חית השדה ושל עוף השמיים הוא אותו התהליך בדיוק. ולכן נראה לי, שאדם שלא מנצל את זכות הבחירה שלו כדי להשקיע את כל כוחו, כל הונו וכל חייו לממש את תכלית החיים ואת התפקיד שבשבילו הקב"ה שם אותו כאן, הוא גרוע מן החיה. ולכן כתוב "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן".

רוצים לשמוע משהו חזק מאוד ועמוק מאוד? תפסו ראש. "מי אני?" "מה אני באמת רוצה?" "מה התפקיד שלי כאן בעולם?" אלו שלוש שאלות שכל אדם בחיים חייב לשאול את עצמו, חייב להשקיע את כל מה שיש לו, וחייב לעשות הכל, אבל הכל, כדי לענות לעצמו על השאלות האלו.

תפסו ראש חזק. כשאדם הראשון חטא והקב"ה שאל אותו "אייכה", הוא ענה לו: "את קולך שמעתי בגן, ואירא כי עירום אנוכי, ואיחבא". ואז הקב"ה שאל אותו: "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ". ואני שואל: מה הכוונה "מי הגיד לך"? אדם וחווה הם בני האדם הראשונים בעולם, ואנחנו יודעים שאין עוד אנשים בעולם חוץ מהם. מה, הקב"ה לא ידע את זה? הקב"ה לא יודע שאין עוד אנשים בעולם? ברור שהוא יודע. אז למה הוא שואל "מי הגיד לך"?

לעניות דעתי, עד החטא של אדם הראשון האדם היה מודע ליכולות שלו, רמת הרוחניות שלו הייתה חזקה ויציבה, התכונות שלו היו חזקות מאוד, והוא ידע ששום דבר חיצוני לא יכול לפגוע בו אלא אם כן הוא מאפשר לו. בקיצור, אדם הראשון היה שלם. לא היו בו מחשבות ותחושות עצמיות הרסניות, והוא ידע מה התכלית ומה התפקיד שבשבילו הקב"ה שם אותו כאן בעולם.

כשאדם לא מממש את התפקיד ואת התכלית שבשבילה הקב"ה שם אותו כאן בעולם, במילים אחרות, הוא חוטא מהדרך (מלשון מחטיא את המטרה), מתחילים להיכנס בו הרהורים עצמיים וקולות עצמיים שמהדהדים בו תחושות של פחד, של בושה, של אשמה, של חוסר אמונה בעצמו, שהוא לא ראוי וכדומה. הקולות העצמיים האלו הם שגורמים לאדם לעצור לעצמו את החיים, לתקוע אותם במקום, לא להעז ולא לקחת סיכונים. וזה מה שגורם לאותם האנשים תמיד להישאר תקועים במקום, כי המקום שבו הם נמצאים עכשיו, מבחינתם, הוא המקום הכי בטוח בשבילם.

במילים אחרות, הם מעדיפים להישאר במצרים. וכדי לפתור את זה, אותם האנשים חייבים לעצור הכל ולהגיד לעצמם: "אני אשם, האחריות כולה עליי, ואני יכול ומתחייב לעשות הכל כדי לשנות את זה". ועל כל זה, הדעה של אנשים אחרים עליהם הופכת להיות המציאות שלהם בפועל, ומתווספת לקולות העצמיים ההרסניים. אל תהיו רוב האנשים.

אם אדם לא יעצור, ייקח אחריות על החיים שלו ויתחיל לשנות את החיים שלו לכיוון שהוא רוצה, זה פשוט לא יקרה. והחיים שאותם הוא חי עכשיו יישארו בדיוק אותו הדבר עד יומו האחרון.

"מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה". נראה לי, שהקב"ה לא באמת שאל את אדם הראשון שאלה טכנית, "תגיד לי, מי אמר לך?", אלא הייתה זאת נזיפה תודעתית. "מאיפה בא לך הקול הזה? מאיפה פתאום נכנסות לך מחשבות לראש של 'אני לא בסדר, אני לא ראוי, אני לא שלם'?" במילים אחרות: "מי החדיר לך לראש את הקול הזה שמפריד ביני לבינך? כי זה בוודאות לא אני".

מובא בזוהר הקדוש, בראשית כ"ז ב': אמר רבי יצחק: "וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה". "מי" דא איהו עלמא עילאה, בינה. כד אתכסיא ההוא עלמא, אתגלי תתאה, דא איהו "אלה". ובזמן דאתפרשן מן דא לדא, אתעביד עלמא דפירודא. וכד חמא קב"ה דאדם אתדבק בתתאה, אמר ליה: "מִי הִגִּיד לְךָ" – מאן גלי לך רזין דתתאה, ולא רזין דלעילא? "הֲמִן הָעֵץ" – הא איהו אילנא דטוֹב וְרַע, דלאו איהו לאיתזונא מניה.

ובתרגום פשוט: אמר רבי יצחק, כשנאמר "מי הגיד לך", המילה "מי" רומזת לעולם העליון, לספירת בינה. וכשהעולם העליון הזה מתכסה, מתגלה העולם התחתון, שהוא "אלה" (שתי המילים יוצרות ביחד את המילה "אלהים"). וכשהם נפרדים זה מזה, נוצר עולם הפירוד.

אגב, בחטא העגל נאמר "אלה אלוהיך ישראל", כלומר: אנחנו חיים בפירוד, ואנחנו יונקים מהעולם הזה, העולם התחתון. וכשמשה רבינו ירד מהר סיני, הוא אמר: "מי לה' אלי". במילים אחרות: מי רוצה לחיות באחדות, ורוצה לינוק מהעולמות העליונים?

אז כשראה הקב"ה שאדם נדבק בעולם התחתון והתחיל לחיות בפירוד, הוא שאל אותו "מי הגיד לך", כלומר: מאיזה מקור של ידיעה אתה יונק עכשיו? מהשם "מי" או מהשם "אלה"? בקיצור: אתה חי עכשיו בפירוד ולא באחדות? אתה יונק עכשיו מהסוד התחתון ולא מהסוד העליון? "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ"?

לסיכום החלק הזה: כל אדם בעולם נולד כשהוא יונק רק מהעליונים, מחובר לקב"ה ולאור העליון שלו, ויודע בדיוק מה התפקיד והתכלית שלו בעולם הזה. וכל מה שאדם צריך לעשות לפני שהוא "יוצא לעולם" ומתחיל לשמוע דעות אחרות של אנשים, זה להתחייב לעצמו להישאר מחובר לשורשים שלו, לאמת הפנימית שלו ולתכלית שבשבילה הקב"ה שם אותו כאן. וכך בעזרת השם הוא יזכה להיות מחובר לאמת, לחיות באחדות מלאה עם הקב"ה, ולחיות חיים מלאים עם משמעות ותכלית.

"וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה מַה זֹּאת עָשִׂית וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל". אין לי ספק שהפסוקים האלו לא באו כדי להבליט את הטעויות של אדם וחווה בזה שהם האשימו אחרים בבעיה שלהם. ואני שואל: מדוע הקב"ה דאג להבליט לנו את הטעויות שלהם?

לעניות דעתי הפסוקים האלו באו רק כדי ללמד אותנו דבר אחד וחשוב מאוד בחיים: אי לקיחת אחריות והאשמה של אנשים אחרים במצב שלנו זו לא פעולה, זה טבע שטבוע בנו. ואם אדם לא נלחם בזה באופן שוטף, ופועל פעולות רציפות ללא הפסקה כדי להילחם בזה, לנצח השליטה על החיים שלו לא תהיה בידיו, אלא בידיים של מישהו אחר. במילים אחרות, אם אדם לא מממש את זכות הבחירה שלו באופן קבוע, הבחירה בטוב, הוא בידיים שלו בוחר אקטיבית ברע. כי אי בחירה אקטיבית בטוב היא הבחירה האקטיבית ברע.

נראה לי עוד, שהסביבה הקרובה ביותר שלנו, שבה אנחנו נמצאים באופן שוטף, יש לה את ההשפעה הגדולה ביותר על האדם. ולכן כדאי מאוד שאדם יבחר בקפידה מלאה את הסביבה הקרובה שאיתה הוא נמצא במהלך היום שלו, כי מצד אחד הסביבה הזאת יכולה להרים אותו הכי גבוה שאפשר, ומצד שני לקבור אותו הכי עמוק.

בנוסף, למרות שכביכול הנחש אשם, הקב"ה העניש את הנחש, את אדם ואת חווה, כדי שמתוך זה נלמד שזה ממש לא משנה מי אשם ומי "גרם" לנו לבעיה שיש לנו בחיים. כך או כך, האחריות היא כולה עלינו. אם נסתובב עם ארבעה גנבים, אנחנו נהיה הגנב החמישי. אם נסתובב עם ארבעה שקרנים, אנחנו נהיה השקרן החמישי. בקיצור, אם אנחנו נמצאים בחברה רעה, כדאי שנהיה מוכנים לספוג ולהתמודד עם ההשלכות.

"וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה". "תצמיח לך", כלומר: אתה זה שתצמיח את הקוץ והדרדר. לא הבנתי. אם אני לא מטפל בגינה שלי ובגלל זה צומחים לי קוצים, זה אומר שאני הצמחתי אותם? ואם לא, אז מדוע כתוב "תצמיח לך"? כביכול היה צריך להיות כתוב "קוץ ודרדר יצמחו לך".

וכאן חוזר החוק: אי בחירה אקטיבית בטוב היא הבחירה האקטיבית ברע. לעניות דעתי, אם האדם לא פועל פעולות חיוביות באופן אקטיבי ורציף, הוא אקטיבית אשם בפעולות השליליות שצומחות מכך. הקוצים לא "צמחו לו", הוא הצמיח אותם, בדיוק כמו שהעשב צומח לבד בגינה שאף אחד לא מטפל בה.

וזה בדיוק מה שפרשת בראשית באה ללמד אותנו מהפסוק הראשון ועד הגירוש מגן עדן. המלאכה שלך היא הרצון האמיתי שלך, ואת הרצון הזה צריך להצמיח בפעולה, כי הטוב לא צומח לבד והרע כן. הקול שאומר לך שאתה לא ראוי לא הגיע מהקב"ה, ולכן אל תינק ממנו. ואף אחד אחר, לא האישה, לא הנחש ולא הסביבה, לא ייקח ממך את האחריות על החיים שלך. תעצור, תשאל את עצמך מי אתה, מה אתה באמת רוצה ומה התפקיד שלך כאן, ותתחיל להצמיח. כי מי שלא מצמיח לעצמו עץ, מצמיח לעצמו קוץ ודרדר.