למה הקב"ה לא נותן לנו מתנות חינם?

1. אין פעולה בלי תכלית. מי שפועל בלי לכוון לתכלית בוחר בעצמו להיות כתינוק, למרות שיש לו זכות בחירה.
2. הקב"ה לא נתן לנו את התכלית מוכנה, כי מתנת חינם משפילה. רק מה שהרווחת במעשה ידיך מרגיש באמת שלך.
3. ברכה היא לא תמיד יותר תבואה. לפעמים התוספת היא בתוך המעיים: אותה כמות, ואתה שבע ובטוח.
4. לעמול נהיה מוכרחים. השאלה היחידה היא לאן מכוונים את העמל: רק לכסף, או לעצמנו ולתכלית שלנו.
5. הבושה בקבלת חינם באה מהרוח שבנו, שהשורש שלה רק נותן. העצלות ואהבת המנוחה באות מהחומר, מהעפר.

אומר בעל הסולם בספר מתן תורה: "כי מושכל ראשון הוא, שאין לך פועל בלי תכלית, ואין לך יוצא מהכלל הזה זולת הירודים שבמין האנושי או התינוקות".

אומר בעל הסולם בפשטות גמורה: השכל הישר אומר שאין דבר כזה פעולה שאין לה תכלית. משמע, שאין מציאות בעולם שאדם פועל פעולה, קטנה או גדולה, ואין לו תכלית לפעולה, אלא אם כן אותו האדם נמנה עם הירודים שבמין האנושי, או עם התינוקות.

אין לי ספק שהרב לא בא להעליב אף אחד, אך מדוע הוא משווה בתמימות גמורה בין הירודים שבמין האנושי לבין תינוקות?

לעניות דעתי, ההשוואה באה לשקף לנו שכמו שתינוקות אינם יודעים לחשוב ולהפעיל את השכל כדי לכוון פעולה ספציפית לתכלית ספציפית, כך פועלים גם ירודי המין האנושי. והוא קורא להם "ירודי המין האנושי" רק בגלל שלהם יש את זכות הבחירה: האם לכוון את הפעולות שלהם לתכלית שלשמה הם הגיעו לעולם, או שלא. זכות שלתינוקות אין.

וזה שאינם מכוונים לתכלית, ואינם שמים מחשבה וכובד ראש בתכלית הפעולות שהם מבצעים, נמנים הם מיידית עם ירודי המין האנושי.

מכאן נלמד, שאלו שכן מבצעים פעולות ומכוונים אותן לשם תכלית, נמנים מיידית עם הדרגה היותר גבוהה של המין האנושי. אך השאלה היא: האם התכלית שלהם היא תכלית אישית עם אינטרס אישי, או שמא תכלית כללית עם אינטרס רחב יותר, שדואג גם לאחרים?

אז נשאלת השאלה: למה הקב"ה לא ברא אותנו בצורה כזאת שאנחנו יודעים כבר מה התכלית שלנו, מבלי שנצטרך לעבוד קשה כדי להבין אותה?

כל התפקיד שלנו בעולם הוא להידמות לקב"ה, בדיוק כמו שכתוב: "בצלמנו כדמותנו", "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם" וכו'. ואם כל התפקיד שלנו בעולם הוא להידמות לקב"ה, הרי סוף סוף לא שייך שהקב"ה יקבל מתנות חינם. אז משיב בעל הסולם: "כי מי שאוכל ונהנה מיגיע כפיו של חברו מפחד הוא להסתכל בתואר פניו, כי נעשה מושפל והולך עי''ז עד שמאבד צורתו האנושית. לכן הניח לנו מקום להרויח בעצמינו את רוממותינו הנרצית על ידי מעשה ידינו..." וכו'. ומביא בעל הסולם משל, ולעניות דעתי הוספתי כמה מילים משלי:

"כי הדבר הזה דומה, לעשיר אחד שקרא לאדם מן השוק ומאכילהו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב וכל חמדה יום יום, ובכל יום מרובים מתנותיו על הקודם לו וכן מוסיף והולך.

לבסוף שאלהו העשיר: אמור לי האם כבר נתמלאו כל משאלותיך? וענהו האדם: עדיין לא נתמלאו כל מבוקשי, כי מה טוב ומה נעים היה לי אילו כל הרכוש והחמודות הללו הגיעוני על ידי עסקי עצמי כמו שהגיעו אליך, ולא להיות מקבל מתנת ידך בחסד.

ויאמר לו העשיר: א''כ, לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך, חוץ ממך".

נכון שבהתחלה יש תענוג ושמחה כשאדם מקבל מתנות חינם בכל יום, ועוד שהקב"ה הולך ומוסיף לו כל יום עוד ועוד מתנות חינם. אך מצד שני, לאחר שיתרגל, לא יהיה לו טעם לחיים, הוא יחוש תחושות ריקנות קשות מאוד, ולבסוף יהיה לו קשה לסבול את ריבוי הטובה שהקב"ה העשיר מרעיף עליו.

כל אחד ואחת מאיתנו יצייר לעצמו, שהחל ממחר הוא מתחיל לחיות אצל עשיר גדול מאוד. העשיר נותן לו אוכל, קונה לו בגדים, מסדר לו חדר לישון אצלו קבוע, נותן לו כספים בלי סוף ומרעיף עליו שפע גשמי בלי הפסקה. ומצידו, הוא לא משפיע שום דבר חזרה על העשיר, גם בגלל שאין לו מה לתת, וגם בגלל שלעשיר לא חסר שום דבר שהאדם יכול למלא לו.

כל אחד ומדרגתו, אבל לבסוף יגיע מצב שבו האדם ירגיש לא נוח עם קבלת מתנות החינם. לאט לאט הוא יחפש אולי לעשות חלק ממטלות הבית, אולי לשטוף את הרכבים, אולי להוציא את הילדים מבתי הספר, או כל פעולה שתיתן לאדם הרגשה שהוא מחזיר ולו מעט מרוב השפע שהוא מקבל.

מוסיף בעל הסולם: "כי אז כל העונג והטוב המגיע לנו ממנו ית' דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחי' קנין עצמינו, שהגיע לנו ע''י מעשה ידינו, שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים לדבר...". ואם אדם אומר "מה יהיה עליי מבחינת פרנסה? הרי איך אלך למכולת וממה אשלם תשלומים?", עונה על כך התורה: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים."

כולנו חושבים שברכה של הקב"ה אומרת שהוא נותן לנו יותר ממה שיש לנו. בחלק מהמקרים זה נכון מאוד, אך בחלק גדול מאוד מהמקרים זו טעות. איך אנחנו יכולים לדעת שזה נכון? מהמילה "ברכה".

כולנו יודעים שלכל מילה ביהדות יש משמעות הרבה יותר עמוקה ממה שנראה לנו, וניקח לדוגמה את המילה "ברכה", וכך נוכיח שאכן צורה אחת של ברכה היא שהקב"ה נותן לנו יותר ממה שיש לנו.

השורש של המילה "ברכה" הוא ב-ר-כ, ונשים לב שהאותיות ב-ר-כ הן האותיות היחידות באותיות העבריות שהן הכפולה הגימטרית של האות שלפניהן.

ב'=2, והיא הכפולה של האות א' (1).

ר'=200, והיא הכפולה של האות ק' (100).

כ'=20, והיא הכפולה של האות י' (10).

אז הגענו למסקנה שנכון, בחלק מהמקרים ברכה היא שהקב"ה נותן לנו יותר ממה שיש לנו. אך השאלה היא האם התוספת על מה שיש לנו היא תוספת מהפן הגשמי או מהפן הרוחני. ואני סובר שזה מגיע גם מהפן הגשמי, אך העיקר מגיע מהפן הרוחני, וגם את זה בע"ה נסביר.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם-וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ-שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה-לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ-וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל."

לפני הכניסה של בני ישראל לארץ המובטחת, הקב"ה ציווה בפשטות, שלכל מי שיש שדה, השדה שובתת בשנה השביעית. משמע, שש שנים החקלאי יזרע, יזמור, יקצור ויאסוף, ובשנה השביעית הוא לא נוגע בשדה, והוא משאיר אותה איך שהיא.

ולאחר מכן מגיע הפסוק: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים". והוא מתאר סיטואציה של אנשים ששואלים בצורה פשוטה ואפילו נכונה: "רגע, אם אני לא זורע ולא קוצר, והשדה שלי לא תהיה פעילה שנה שלמה, מה אני אוכל? איך תהיה לי פרנסה?"

במילים אחרות, הקב"ה ציווה אותנו לעזוב את השדה לשנה שלמה, שנת שמיטה, ומחוסר אמונה אנחנו שואלים "מה נאכל?". ובאותו הפסוק גם נמצאת התשובה: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים".

קודם כל, ודבר ראשון שבולט כאן: הפסוק אומר שחור על גבי לבן שגם את אלו שלא סומכים על הקב"ה ויש להם פחות אמונה, הקב"ה מברך. ובנוסף, אלו שיש להם פחות אמונה, סביר להניח שאת שנת השמיטה הם לא ישמרו והם כן יזרעו ויקצרו. אבל כאן מדובר על אלו שכן ישמרו את שנת השמיטה, אך עדיין בתוך תוכם אין להם ביטחון בקב"ה ויש להם יותר ביטחון בעצמם (מרגישים שהם חייבים לזרוע, לקצור ולעבוד את האדמה). כמו שרבינו בחיי אומר בספר חובות הלבבות, שכל אדם חייב לבטוח במשהו: או בקב"ה, או במשהו אחר, עושרו, חוכמתו, כוחו, או במשהו חיצוני אחר וכדומה.

ובמקרה כזה, הקב"ה אומר להם כביכול: "תרצו או לא תרצו, בשנה השביעית השדה שובת, וביחד עם זאת אני מברך אתכם שבשנה השישית תקבלו תבואה לשלוש השנים הבאות": לשנה השישית, לשנה השביעית (שנת השמיטה), ולשנה השמינית. מדוע לשלוש שנים?

מדוע לשנה השישית, מובן. מדוע לשנה השביעית, גם כן מובן (שנת שמיטה, אין זריעה ואין קצירה). אך מדוע לשנה השמינית? מכיוון שאם בשנה השביעית השדה שובתת, משמע שאת הזריעה לאחר מכן אנחנו מתחילים רק בתחילת השנה השמינית, ועד שהתבואה תגדל ועד שנקצור ייקח כמה חודשים. משמע שלא יהיה אוכל בשנה השמינית. לכן הקב"ה ציווה את ברכתו לשלוש השנים. אך האם זו באמת ברכה, או שמא אולי קללה?

שדה רגיל עושה בשנה אחת תבואה לשנה אחת, ובכל שנה צריך לזרוע ולקצור. במקרה שלנו, ועם הברכה של הקב"ה, בשנה אחת השדה יעשה תבואה לשלוש שנים במכה אחת. משמע, שכדי ליהנות מהתבואה לשלוש השנים הבאות, החקלאי יצטרך לקצור פי שלושה תבואה, והמשמעות של זה היא שהוא יצטרך פי שלושה יותר כוח עבודה (עובדים), פי שלושה יותר מהירות בזמן העבודה (שהתבואה לא תתקלקל), ופי שלושה יותר מקום אחסון ושמירה על התבואה, שגם כן לא תתקלקל בשלוש השנים הבאות.

משמע, שהמאמץ וההוצאות של החקלאי בשנה אחת יהיו דומים להוצאות שהוא מוציא בשלוש שנים. מצד אחד, יש פה הגדלה משמעותית של מה שיש מבחינה גשמית (תבואה לשלוש שנים), אך ביחד עם זאת, גם ההוצאות וגם העבודה גדלו פי שלושה לפחות.

עכשיו נשאל: במה הקב"ה מברך את אלו שכן ישמרו את שנת השמיטה ויבטחו בקב"ה שהכל יהיה בסדר?

"וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ". הכמות של התבואה תישאר בדיוק כמו בכל שנה, אך היא תתברך בתוך המעיים של האדם (ואכלתם לשובע). גם פה יש הוספה על מה שכבר קיים, אך כאן התוספת היא רוחנית. "וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וּבַתּוֹךְ מֵעֶיךָ".

כשבני ישראל היו במדבר, הם קיבלו מן שירד מהשמיים. אלו שסמכו על הקב"ה ובטחו בו שהוא יזון ויפרנס אותם, המן הגיע להם עד לדלת. ואלו עם פחות אמונה ופחות ביטחון (שיותר סומכים על עצמם ועל העבודה שלהם), הם צודקים, ולכן הם היו צריכים להשקיע יותר מאמץ, כלומר לעבוד, לפי גודל האמונה שלהם.

אדם שמקשיב לקב"ה והולך בדרך התכלית והתפקיד שהקב"ה ייעד לו כאן בעולם, כל עוד הקב"ה מחזיק אותו כאן בעולם, הוא חייב לזון ולפרנס אותו. אך אלו שלא בוטחים בקב"ה, לא הולכים בדרך התכלית שלהם, לא מממשים את מי שהם ולא מנסים למלא את התפקיד שלהם בעולם כפי שהקב"ה ציווה אותם, אלא משקיעים את כל כוחם בללכת להביא את הפרנסה בעצמם, העבודה שלהם תהיה קשה מאוד, וכל חייהם הם יצטרכו לעבוד ולהתפרנס מתוך עבדות.

לעמול אנחנו נהיה מוכרחים, כי אדם לעמל יולד, ו"בזעת אפך תאכל לחם". רק השאלה היא לאיזה עמל? אנחנו אלו שקובעים את כיוון העמל ואת סך ההשתדלות, ואנחנו אלו שמכוונים אותה לכיוון שאנחנו בוחרים: או לעמול קשה בעבודה שמכוונת רק לכסף, או לעמול קשה על עצמנו ועל התכלית שלשמה הקב"ה שם אותנו כאן.

נחזור לענייננו. אומר בעל הסולם, שהצורה היחידה שבה אדם ירגיש שלם עם עצמו, היא אך ורק ברגע שהוא ירגיש שהוא הבעלים של הדבר. והוא ירגיש שהוא הבעלים של הדבר רק אחרי שהוא השקיע את המלאכה כדי לקבל את הטובה, ולא קיבל אותה כמתנת חינם.

ושואל בעל הסולם: למה אנחנו מרגישים בושה ואי סבלנות כשאנחנו מקבלים מתנות חינם וחסד ממישהו, ולמה אנחנו מנסים להימנע מהתחושות האלו בכל מחיר?

ועונה בעל הסולם, שידוע הדבר, שכל ענף שקיים על כל עץ קרוב מאוד לשורש שלו, וכל העניינים הנהוגים בשורש נהוגים גם בענף עצמו, והענף עצמו יאהב אותם ויפיק מהם תועלת. במילים אחרות, כל מה שקיים בשורש יהיה גם בענף. לעומת זאת, כל מה שלא קיים בשורש עצמו לא יהיה בענף, והענף יתרחק מהם ולא יוכל לסבול אותם, כי הם לא קשורים אליו בצורתו הטבעית.

ומכאן בע"ה נפתח לנו להבין מה המקור של התענוגים והייסורים הקבועים בעולם שלנו. המקור, הטבע והשורש שלנו הוא הקב"ה, ואנחנו מקבלים ממנו הכל באופן ישיר, וכל מה שיש בו כביכול יש גם בנו ("בצלמנו כדמותנו", "אני אמרתי אלוהים אתם ובני עליון כולכם").

מצד שני, כל מה שלא שייך אצל הקב"ה, כמו בושה, חוסר סבלנות וכדומה, יהיה נגד הטבע שלנו, ולכן אנחנו נעשה הכל כדי להימנע מהם. כי סוף סוף, בושה, חוסר נוחות, חוסר סבלנות וכדומה לא שייכים אצל הקב"ה, ולכן הם אינם טבועים בנו, הם נגד הטבע שלנו ויהיה לנו קשה לסבול אותם. זו הסיבה שאנחנו מנסים להתרחק מהם כמה שאפשר, וזו גם הסיבה שאנחנו אוהבים מאוד את המנוחה ושונאים מאוד את התנועה.

אבל אם כך, אם נוצרנו בצלמו ובדמותו של הקב"ה, אז מאיפה הגיעו אלינו הבושה ואי הסבלנות שאנו מרגישים כשאנחנו מקבלים מתנות חינם? הרי לא שייכות בושה ואי סבלנות אצל הקב"ה.

עונה בעל הסולם, שאנחנו הברואים נבראנו משילוב של חומר ורוח. שורש הרוח הוא מהקב"ה ("ויפח באפיו נשמת חיים"), ושורש החומר מגיע מהאדמה (הטבע), כמו שכתוב: "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה...". ולכן יש בנו שני צדדים שמושכים לשני כיוונים. הבושה שאנחנו מרגישים כשאנחנו מקבלים חינם מגיעה מצד הרוח, כי השורש שלנו, הקב"ה, הוא רק משפיע ונותן, ואף פעם לא מקבל. קבלה בלי לתת שום דבר חזרה לא קיימת בשורש, ולכן הענף, הנשמה שבנו, לא מסוגל לסבול אותה. והעצלות, אהבת המנוחה והרצון לקבל הכל מוכן בלי לזוז, מגיעים מצד החומר, מהעפר שאין בו תנועה ואין בו נתינה משל עצמו.

וזה בדיוק מה שקורה לאותו אדם מן השוק שחי אצל העשיר. החומר שבו מאושר: אוכל, בגדים, כסף, חדר, הכל בלי מאמץ. אבל הרוח שבו הולכת ונחנקת, כי היא לא מסוגלת להיות רק מקבלת. ולכן, כשהעשיר אומר לו "לא נברא עוד איש שיוכל למלאות משאלותיך חוץ ממך", הוא למעשה מגלה לו את הסוד של כל החיים שלנו: הקב"ה לא מונע מאיתנו את הטוב, הוא משאיר לנו את המקום להרוויח אותו במעשה ידינו, כדי שנרגיש בעלים עליו ולא עבדים שמקבלים חסד.

ומכאן מוסר ההשכל הפשוט. אין פעולה בלי תכלית, ואתה זה שבוחר לאיזו תכלית אתה מכוון את הפעולות שלך: לתינוקיות של מי שלא חושב, לאינטרס אישי צר, או לתפקיד שלשמו הקב"ה הביא אותך לעולם. ומי שמכוון את העמל שלו לתכלית ובוטח בקב"ה על הפרנסה, מקבל את הברכה האמיתית: לא בהכרח יותר תבואה ויותר עבודה, אלא ברכה בתוך המעיים, אותה כמות ושובע שלם, ביטחון במקום עבדות.

אז אל תבקש מהקב"ה מתנות חינם. תבקש ממנו שדה, ולך תעבוד בו לפי התכלית שלך. את השובע הוא כבר ישלח.