אתה מפעיל את כל העולם - לא גמור

יז אֶת-יְהוָה הֶאֱמַרְתָּ, הַיּוֹם:  לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו--וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ.  יח וַיהוָה הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם, לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְלִשְׁמֹר, כָּל-מִצְוֺתָיו :

עם ישראל מאמירים את הקב"ה (מגדילים אותו \ את שמו) -

שהוא יהיה לנו לאלוהים, שנלך בדרכיו, נשמור את כל המצוות, החוקים והמשפטים, שנשמע בקולו –

והקב"ה יאמיר אותנו – יגדיל אותנו מכל האומות – אבל,

ההאמרה של הקב"ה לישראל היא אינה בשכר ההאמרה של ישראל לקב"ה,

אלא – גילוי סוד סגולת ישראל והנהגת הקב"ה עמהם, במילים אחרות -

ההאמרה של הקב"ה לישראל היא הגילוי שהקב"ה מגלה לנו כיצד אנחנו עם סגולה וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בפועל.

אמרו חכמים ז"ל:

"אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל שהשם שלי – אהיה אשר אהיה." הקדמה קטנה:

משה שאל את הקב"ה:

אני אבוא ואגיד לבני ישראל שהקב"ה שלח אותי בשביל לגאול אותם.

הם ישאלו אותי: "מה שמו?" – מה אני אגיד להם?

אמר לו הקב"ה:

תגיד להם שהשם שלי אהיה אשר אהיה.

מה פירוש השם "אהיה אשר אהיה"?

כשם שאתה הווה עימי – כך אני הווה עימך.

וכן אמר דוד המלך:

"ה' צילך על יד ימינך" מה זה ה' צילך?

אם אתה מצחק לו – הוא מצחק לך.

אם אתה בוכה לו – הוא בוכה לך – בדיוק כמו צל.

אך שאתה מתנהג – הצל שלך מתנהג איתך, וככה ה' אומר:

"אני צילך" – כמו שאתה מתנהג – כך אני מתנהג אתך – (ואני מוסיף) – באופן רציף וקבוע!

אם אתה מראה לקב"ה פנים זועמות או פנים עצובות – אף אני נותן לך כך.

אז פירושו "אהיה אשר אהיה".

איך אתה רוצה שאני אהיה?

אני אהיה בדיוק איך שאתה תהיה, ואני אתנהג אתך בדיוק איך שאתה.

זאת אומרת שזה סוד של סגולת עם ישראל והנהגת הקב"ה עימם,

זה לא אם אנחנו נאמיר את הקב"ה אז הוא יאמיר אותנו בתור שכר –

אלא זו המציאות שלנו.

המציאות שלנו עם הקב"ה היא שהקב"ה הווה אתנו כמו שאנחנו הווים אתו.

ולומדים מפה חידוש נשגב:

ההוראה של השם הזה "אהיה אשר אהיה" – הוא היחס של הקב"ה לישראל, ושמידותיו של הקב"ה והווייתו עם ישראל, מכוונות לפי ההוויה של ישראל עם הקב"ה.

כשם שאתה הווה עמי – כך אני הווה עמך.

מה ביאור הדברים?

יש הבדל יסודי בין הנהגת העולם ע"י מידותיו של הקב"ה לישראל קודם מתן תורה,

ובין ההנהגה עם עם ישראל לאחר קבלת התורה.

מה ההבדל?

קודם מתן תורה, הקב"ה זן את העולם בחסדו בלבד כמו שבבריאת העולם ברא הקב"ה יש מאין ע"י חסד בלבד – חסד חינם, ולא היה מכוון לשום מעשה שנברא כל שהוא כי לא היו בני אדם ולא היו ברואים בעולם.

זה שה' החליט להמציא עולם ולהמציא ברואים – זה חסד גמור!

לא היה מישהו שה' חייב לו משהו ובגלל זה הוא ברא לו את העולם...

אז כל הבריאה של העולם הייתה חסד גמור למי שעתידים להיברא, וה' זן אותם בלי שהייתה להם זכות מקדמת או שהיה לקב"ה חיוב או אילוץ כלפיהם לעשות כן – אלא רק מטובו הגדול שה' טוב והוא רוצה להטיב, ולכן הוא ברא ברואים בשביל להטיב להם.

חסד גמור חינם.

כך הייתה כל הנהגת העולם אחרי הבריאה – בחסד של הקב"ה,

וזה לא היה מכוון לפי המעשים של הנבראים ולפי איך שהם כלפי הבורא.

הגמרא בפסחים קיח אומרת:

"א''ר יהושע בן לוי הני עשרים וששה הודו כנגד מי כנגד כ''ו דורות שברא הקב''ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו" מבריאת העולם ועד שניתנה התורה עברו עשרים ושישה דורות.

עשרים ושישה דורות אלה, נאמר עליהם עשרים ושש פעמים "כי לעולם חסדו" – אבל, משבאו לעולם אבות העולם ואנחנו אחריהם (זרעם), נשתנה דבר תכלית שינוי, כי מאז סידר הקב"ה את ההנהגה עם ישראל שהיא תהיה רק על דרך:

"כשם שאתה הווה עמי, כך אני הווה עמך".

את הסוד הזה גילה הקב"ה למשה רבנו כשגילה לו את אחד משמותיו שהוא

"אהיה אשר אהיה" – שהשם הזה מורה על הכל.

ההוראה שוב, "היא כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך".

כדי שנבין את המעלה הזאת, שהיא מעלה עליונה מאוד מאוד בעם ישראל, שהיא עולה על המעלה של האדם – נקדים ונשאל: מהי המעלה של האדם?

אדם שנברא (אדם הראשון \ צאצאיו וכו') – מה נאמר עליו או על האדם בכלל?

"תמשילהו במעשי ידך, כל שתה תחת רגליו" - שהאדם ממשלתו היא על כל הנבראים.

אז האדם שנברא, הוא זה שמושל על כל הברואים, וכל הברואים בעולם תחת רגליו של האדם.

מי שולט בבריאה?

בני האדם.

הוא שלוט על החיות, על הדגים, על העופות, על המחצבים –

בקיצור - על כל מה שיש בעולם.

אז נאמר על כל המין האנושי: "תמשילהו (בני האדם ימשלו) במעשי ידיך" -

דהיינו – הבריאה היא מעשי ידיו של הקב"ה, ועל כן נתן לאדם שימשול על כל "מעשי ידיך", והכל תחת רגליו –

אבל על איזה בני אדם מדובר כביכול?

לא מדובר עם עם ישראל אלא מדובר על "סתם" בני אדם כי על כן מדובר על התקופה שלפני מתן תורה.

אבל עם ישראל, הקב"ה מסר בידם כביכול – את המידות שלו, שאין מידותיו פועלות ומשפיעות מצד עצמן –

דהיינו שאין הקב"ה מרחם במידת "רחום", חונן במידת "חנון" וכל מידה ומידה – אלא לפי ההוויה של עם ישראל, ז"א –

(כביכול, אי אפשר לומר זאת בלשון שלנו כי זה נשמע מוזר אבל כך הוא העניין) -

אנחנו מושלים במידות של הקב"ה ואנחנו אלו שמפעילים אותם.

מה האדם רוצה, שיהיו רחמים על העולם? אנחנו יכולים לגרום למצב כזה.

כעס על העולם? גם יכולים.

נדיבות? גם כן.

חסד? דין? בקיצור – מה שאנחנו רוצים להפעיל – יש בכוחם של ישראל.

לפי זה, כשם שכל מקור מידותיהם ודרכיהם של ישראל הם על פי ההליכה במידותיו ובדרכיו של הקב"ה –

הרי כתוב לנו בתורה: "והלכת בדרכיו" – מה זה אומר?

אנחנו מצווים ללכת בדרכי ה' ע"פ מידותיו, כמו שאמרו חכמים ז"ל בשבת קלג:

"מהו רחום - אף אתה היה רחום, מהו חנון – אף אתה היה חנון, מהו גומל חסדים – אף אתה היה גומל חסדים" –

ככה גם הפוך אצל הקב"ה כביכול, מה אתה רחום – אף הוא רחום,

מה אתה חנון – אף הוא חנון – וכך כל המידות.

13:00 *אם אנחנו מקבלים את אלוהותו יתברך (שם אלוהים – כל הכוחות כולם – הכל מאיתו יתברך), הולכים בדרכיו ושומרים מצוותיו – יש הבטחה ישירה שלו שהוא יאמיר אותנו (לשון הגדלה \ העלאה בהדרגה לגובה רב) – וכל זה אך ורק מתוך רחמנות וחסד גמור ("ויהוה האמירך היום..." – שם רחמים).