מי מרחם על אבא שבשמיים? חודש הרחמים והדרך הקצרה לאהבה

1. הפתרון של בעל הסולם לכל הצרות: תפסיק לדאוג לעצמך ותתחיל לדאוג לאחרים, וכך יעמוד מאחורי כל אחד עולם שלם שדואג לו.
2. אהבה אמתית היא הרצון לתת ולהשפיע על האחר מבלי לצפות לקבל חזרה, לא מה שאנחנו רגילים לקרוא לו אהבה.
3. הקנאה מניעה את העולם, אבל היא גם הצהרה שאתה לא מסכים עם מה שהבורא נתן לך ועם גזירותיו.
4. הדרך הארוכה לאהבה היא חקירה ותנאים, והיא אהבה התלויה בדבר. הדרך הקצרה היא רחמים, והם מביאים חיבור מיד.
5. כולם מבקשים רחמים על עצמם, אבל מי מרחם על אבא שבשמיים? מידה כנגד מידה: נרחם עליו תחילה, והוא ירחם עלינו.

העולם נברא בדרך של אור וכלי. האור תמיד כמה להשפיע את שפעו, והכלי, שהוא בבחינת האדם, מהותו התמידית היא לקבל, בין דברים גשמיים ובין דברים רוחניים, הכל לפי גודל הכלי שהכין. ולכן תורה זו נקראת תורת הקבלה.

בעל הסולם עומד ומצהיר שיש לו פתרון לכל הדאגות, הצרות, המחלות והמלחמות בעולם: תפסיק לדאוג לעצמך ותתחיל לדאוג לאחרים. וכך כל אחד מאתנו ידע שמאחוריו עומדים בני משפחתו שדואגים לו באופן קבוע, אחריהם עומדים בני עירו, אחריהם כל העולם כולו, וממילא מאחורי כל אחד מאתנו יהיה עולם שלם שדואג לו. ונמצא, שאין לנו ממה לדאוג.

אך כדי שנתחיל לדאוג לאחרים, קודם אנו צריכים מעט לאהוב אותם, כדי שיהיה בנו הרצון להשפיע עליהם טוב, או לכל הפחות להחזיר להם טובה כפי הטובה שהם השפיעו עלינו. כפי שאמרו חכמים (ברכות נד.): "חייב אדם לברך על הטובה כשם שמברך על הרעה". דהיינו, כמו שהוא בערך מברך על הטובה שמקבל, בכוונה לא מי יודע מה, כך לפחות צריך לברך על הרעה.

נגיד ויש מישהו שאנו כבר אוהבים. זה מצב קל יותר: פשוט להתחיל לדאוג לו לאט לאט. אך אם יש מישהו שאנחנו לא כל כך אוהבים, איך הופכים לאוהבים? איך חוצים את הקו הדק הזה שבין שנאה לאהבה? ואני מעודי מעולם לא הבנתי את האמירה הזאת, שהקו שחוצה בין אהבה לשנאה ולהיפך הוא דק. זה תמיד היה נראה לי רחוק כמזרח ממערב, עד שהקב"ה פקח את עיני להבין.

כתוב במדרש "שוחר טוב", שאלמלא הקנאה אין העולם עומד. אין אדם נוטע כרם, אין אדם נושא אישה, אין אדם בונה בית. הכל מונע בעזרת הקנאה, שההנעה הראשונית שלה מתחילה באדם אחד, שראה אותו אדם אחר ועשה כמוהו, ומכאן זה הפך ל"אופנה" כפי שאנו מכנים, שנאמר (במליצה): "השיגעון של היום הוא האופנה של מחר".

נמצא, שהקנאה, בין בצורתה החיובית ובין בצורתה השלילית, היא המניעה את רוב רובו של העולם. היא הרצון לקבל לעצמו, וזהו שורש הבעיה בעולמנו. זאת למרות שברוב המקרים האדם שמקנא אינו יודע באמת במה הוא מקנא, מכיוון שהוא רוצה את מה שהוא רואה שיש לחברו. ולרוב, כדי שחברו יקבל את מה שיש לו כיום, הוא עבר חס ושלום מחלות, צרות, ייסורים וכדומה, שבאים מסביב לעניין שבו המקנא קינא. והקנאי אינו רואה זאת מחמת שתי סיבות: האחת היא שהקב"ה הסתיר זאת מפניו ואינו רואה, למרות שחקר לעומק (ומי באמת חוקר?!). והשנייה היא שהקנאה מעוורת אותו, למצב שהדרך והתלאות שהאדם עבר כדי להגיע לאן שהגיע מונחים אל מול הקנאי לנגד עיניו, אך הוא התעוור מחמת קנאתו ואינו רואה אותם.

כמובן שלפני שמגיעה הקנאה ישנם עוד גורמים מהותיים כמו האגו והראייה, אך הקנאה היא היא שמניעה את האדם לפעול פעולות. ויותר מכך: הקנאה היא סוג של הצהרה. האדם המקנא מצהיר שהוא אינו מקבל ואינו מסכים עם מה שהבורא נתן לו, וכן אינו מסכים עם גזירותיו.

מלחמתו התמידית של האדם היא לכבוש את יצרו וללכת נגד תאוותיו, למרות שהוא בבחינת כלי שאמור לקבל. ולכן אומר בעל הסולם, שהפתרון לכל הבעיות שאנו מכירים, כמו שאמרנו קודם, הוא להפסיק לדאוג רק לעצמנו ולהתחיל לדאוג לאחרים, להשפיע על הזולת. רק עוד פרט קטן שהזכרנו קודם: כדי להשפיע על הזולת, צריכים לרצות להשפיע עליו, וכדי לרצות להשפיע, צריך לפחות מעט לאהוב אותו. אז איך עוברים ממצב שלא מכירים מישהו למצב שאוהבים אותו?

לפני שנענה על כך, נשאל: מהי אהבה? ההגדרה של אהבה שאנו מכירים היא לא ההגדרה האמתית והנכונה. הגדרת האמת של "אהבה" בקצרה היא הרצון לתת ולהשפיע על האחר מבלי לצפות לקבל חזרה.

נוסיף עוד רובד. יש בתורתנו 613 מצוות שעלינו לקיים, בין אם לאדם הפרטי, לציבור, לכוהנים, לבית המקדש וכו'. מצווה אחת אינה מובנת כל כך: יש לנו חיוב לאהוב את הקב"ה, שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך...". האדם יכול להכריח עצמו במאמץ עילאי וללא רצון לקיים את 612 המצוות האמורות, אך כיצד אדם יכול להכריח עצמו לאהוב? וכיצד ציווה אותנו הבורא לעשות כן, אם זה בלתי אפשרי? וכבר ידוע, שאם הקב"ה ציווה, זה אפשרי. ועוד: אין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו.

נחזור לשאלתנו: כיצד יתכן שאדם השונא לחברו (בדוגמה הקיצונית) יוכל להפוך לאוהבו בין רגע? לשאלה זאת יש שני פתרונות, הדרך הארוכה והדרך הקצרה.

הדרך הראשונה להגיע לאהבה היא הדרך הארוכה. כדי להגיע למצב שאוהבים אדם, נצטרך קודם ללמוד עליו את כל שביכולתנו: לחקור אחריו, אחרי מנהגיו, אחרי הליכותיו, אחרי הנהגתו מול בני משפחתו ומול אנשים זרים, כיצד נוהג בעסקיו. האם הוא ותרן? מרחם? סבלני? עוזר לאחרים? גומל חסדים? וכדומה. ובנוסף אולי נגלה שהוא גם משפיע עלינו טובות בלי סוף, רק שעד עכשיו לא שמנו לב לכך בגלל שלא חקרנו מספיק. ולאחר כל הלימוד, ובתנאי שהוא עומד בכל הקריטריונים הנ"ל, יהיה ניתן להתחיל לאהוב אותו.

אך יש כאן שני מוקשים. הראשון: אין זו אהבה אמתית ושלמה, מכיוון שישנה מציאות שאותו האדם ה"מושלם", לצורך העניין, יחליט להפסיק להשפיע עלינו את שפעו, וכן נתפוס אותו במקרים מסוימים בקלקלתו. ולכן אהבה זו היא אהבה התלויה בדבר, וכבר אמרו חכמים ז"ל: "אהבה שתלויה בדבר, בטל הדבר בטלה האהבה". השני: החקירה שלנו אחרי אותו אדם יכולה להביא אותנו לגילוי של מצב הפוך מהנ"ל, ונכון לעכשיו עומד מולנו אדם רע עם כל מה שמביא עמו. ובמצב זה, כיצד יהיה אפשר לאהוב את אותו אחד?

הדרך השנייה שניתן בעזרתה להגיע לאהבה, והיא הדרך הקצרה: רחמים.

נניח שחקרנו אחרי אותו אדם, והתגלה כרשע. ברגע שנביא את עצמנו למצב שבו אנו מרחמים על אותו האדם, ונדע בתוכנו, בין אם חקרנו לעומק ובין אם לאו, שאותו אדם רשע הוא בסך הכל אדם מסכן שחייו לא חייכו אליו: גדל בסביבה לא תומכת, עבר מסכת התעללויות מצד סביבתו, נזרק מכל מסגרת שאליה נכנס וגם קיבל סירוב מכל שאר המסגרות שאליהן ביקש להתקבל. ואולי אפילו לא עבר את כל מה שהזכרנו פה, אלא פשוט לא זכה להיחשף ולהיות מחובר למקור הטוב שהיא התורה, שנאמר (משלי ד' ב'): "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו". הרחמים עליו מיד יביאו אותנו למצב של חיבור ואהבה לאותו האדם, מכיוון שזה יעורר אותנו לרצות לעזור לו ולהשפיע עליו טובות מבלי לקבל תמורה לכך.

בימים אלו אנו נמצאים בחודש הרחמים והסליחות, וכן בעיצומן של עשרת ימי התשובה שלפני יום הכיפורים. ועל כל אדם לעשות תשובה לפי מעשיו ומדרגתו, מכיוון שבימים אלו הקב"ה נמצא לידנו, כפי שדורשים לנו חכמי הדור: "אלול" ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", וכן סופי התיבות עולים בגימטריה 40, שהם 40 ימי הסליחות שבין ראש חודש אלול ויום הכיפורים. בקצרה: המלך בשדה.

רצוני להסב ולהתמקד בעניין הרחמים. ידוע שהקב"ה ברא את העולם במידת הדין, והוא ברוב חסדיו גילה לנו שביום הכיפורים הוא עובר לכיסא הרחמים. ולכן ביום הכיפורים אנו אומרים בתפילה את הנוסח "אל מלך יושב על כסא רחמים..." 26 פעמים, כמניין הויה, שהוא שם מידת הרחמים.

לאחרונה מנקרת בי שאלה, וברוך ה' הקב"ה האיר את עיני. כל אדם שבתפילתו מגיע לפני בוראו, מבקש רחמים על עצמו, על בני משפחתו, על קרוביו ומכריו, שכניו, בני עירו, וכאלה שגם על כל העולם כולו. מי מבקש רחמים על הקב"ה? מי זה שבאמת מרחם על אבא שבשמיים?

זורקים אותו מבתי הכנסיות בשעה שמדברים דברי חול בתפילה, בקדיש, בקריאה בתורה. מתפללים ללא כוונה, במהירות וללא דקדוק המילים והאותיות, העיקר לצאת ידי חובה. הוא בא אלינו הביתה לשבת אתנו, ואנחנו זורקים אותו לכל הרוחות בגלל שאנחנו מעדיפים טלוויזיה ואינטרנט. אנחנו עושים את מה שהוא מבקש רק כשזה לא נוגד את התאוות שלנו (בעיית כשרות הבשר החמורה שכבר כמעט בכל בית, ואף אחד לא חרד לדבר ה'), ואין כאן מקום להאריך.

מי נתן בנו את הרחמים? האם אנחנו באמת מרחמים על אבא? יהודי יקר, הלב שלך צריך להישרף מרוב כאב על אביך! אבא זועק: "תרחמו עלי!".

לסיכום: כדי לקיים את המצווה של "ואהבת את ה' אלוקיך", נרחם על אבא שבשמיים שלא מפסיק להשפיע עלינו את חסדיו, ונקיים בשמחה את כל מה שציווה אותנו בלי שום פנייה אחרת. ועוד, ידוע שכל העולם מונהג בהנהגת מידה כנגד מידה, ולכן אם אנו מעוניינים שאבא ירחם עלינו, בואו נרחם עליו תחילה.

כל אחד מאתנו ייקח על עצמו להתחיל להתפלל בכוונה, בתחנונים ובדקדוק המילים. חבר יקר פעם אמר לי: "אדם צריך להתפלל כמו שהוא סופר כסף". בעזרת ה' שהקב"ה ירחם עלינו בזכות כך שנרחם עליו, ויגזור עלינו גזירות טובות!