פרשת פינחס: כשהמנהיג שוכח את ההלכה, מי זוכר?

1. בלעם לא ניצח בקללה אלא בפיתוי: ברגע שאתה מוותר על הגבול שלך, ההגנה נופלת לבד.
2. הנפילה לא מתחילה בחטא, היא מתחילה באוהל שעומד קרוב מדי.
3. היצר לא מגיע כיצר, הוא מגיע כהסבר: פסק הלכה, ראיה, ושאלה שמשתיקה גם את הגדולים.
4. כשהסבר משכנע מספיק, גם משה רבנו שוכח את ההלכה. אף אחד לא חסין.
5. כולם בכו ורק אחד קם ועשה. הבכי לא עצר את המגפה, המעשה עצר אותה.

לאחר כישלונו של בלעם בן בעור לקלל את ישראל, חיפשו מלכי מדיין דרך להכשיל את העם, או לפחות להחליש אותו לפני הכניסה לארץ ישראל. בלעם מצא עצה שתכשיל את העם, ואמר למלכי מדיין: "אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, וכל זמן שהם מונעים עצמם מלחטוא בעריות – הוא מגן עליהם. תוציאו את בנותיכם, בנות מדיין, ושתפתינה את בני ישראל לחטוא עמן – גם בעריות וגם בעבודה זרה".

האוהלים של בנות מואב לא היו רחוקים מאוהליהם של בני ישראל, וכך רבים מבני ישראל התפתו לזנות איתן, בדיוק לפי תכנונו של בלעם בן בעור. התנאי של בנות מואב לעבור את העבירה עם בן ישראל היה שיסכים לעבוד לבעל פעור, שנאמר: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר". בגלל החטא הזה החלה מגפה בעם. הגברים שנכשלו בכך התחייבו מיתה, ומשה ובית דינו ישבו לדון ולחייב את החוטאים.

כיוון שרבים מהחוטאים היו משבט שמעון, באו אנשי השבט אל זמרי בן סלוא (הוא שלומיאל בן צורישדי – סנהדרין פב:), שהיה אז נשיא השבט, ודרשו ממנו שיעשה מעשה שיציל אותם. זמרי החליט לקבוע כי אין בזנות עם גויה עונש מוות, והביא ראיה לכך מנישואיו של משה רבנו עם בת יתרו, שהייתה גיורת והתגיירה לפני נישואיה למשה.

כדי לבסס את מה שפסק, החליט זמרי לזנות עם כזבי בת צור, שהייתה בת מלך מדיין, ולפרסם את מעשהו, ולכן בא וביקש ממנה לשתף איתו פעולה. כיוון שהיא בת מלך ומורמת מעם, לא הרשה לה אביה לזנות עם כל אחד, אלא רק עם הגדול שבעם ישראל – משה. כדי שתסכים, אמר לה זמרי שהוא חשוב ממשה: משה הוא רק מהשבט השלישי במספר, לוי, ואילו הוא עצמו מנהיג שבט שמעון, שהוא השבט השני. ולכן הסכימה לשתף פעולה.

זמרי אחז אותה בבלוריתה והביא אותה אל משה, ואמר לו: "משה, זאת אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה – בת יתרו מי התיר לך?" ונשתכחה ממנו ההלכה. כיוון שראה העם את המעשה של זמרי, געו כולם בבכייה. ופינחס, שזכר את ההלכה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", לקח רומח בידו ודקר את שניהם.

תראה מה קורה כאן. בלעם לא ניצח את ישראל בקללה, הוא ניצח אותם בפיתוי. הוא ידע דבר אחד פשוט: כל זמן שהם שומרים על עצמם, הם מוגנים. ברגע שהם מוותרים על הגבול שלהם, ההגנה נופלת לבד. וזה לא קרה בבת אחת, זה התחיל מאוהל שעמד קרוב מדי, ונגמר בעבודה זרה ובמגפה.

ושים לב לזמרי. הוא לא בא ואמר "אני רוצה לחטוא". הוא בא עם פסק הלכה, עם ראיה, עם שאלה חכמה שהשתיקה את משה רבנו בעצמו. ככה זה עובד גם אצלך: היצר לא מגיע כיצר, הוא מגיע כהסבר. הוא אומר לך למה דווקא אצלך זה מותר, למה המקרה שלך שונה, ומצביע על מישהו גדול שעשה משהו שנראה דומה. וכשההסבר משכנע מספיק, גם אנשים גדולים שוכחים מה הם יודעים.

ואז מגיע פינחס. הוא לא היה המנהיג, הוא לא היה הגדול בדור, אבל הוא זכר את ההלכה ברגע שכולם בכו. כולם ראו את אותו מעשה, כולם הבינו שזה נורא, ורק אחד קם ועשה. וזה ההבדל בין מי שמזדעזע לבין מי שמשנה: הבכי של כולם לא עצר את המגפה, הרומח של פינחס עצר אותה.

אז המוסר השכל שלי מהפרשה הוא כפול. קודם כול, שמור על הגבולות שלך כשהם עוד קטנים, כי האויב שלך לא תוקף אותך בכוח, הוא מזיז את האוהל שלו קצת יותר קרוב. ושנית, כשאתה רואה שכולם מסביבך רק בוכים ומתלוננים, גם אתה בחיים שלך, אל תחכה שהגדולים ייזכרו. תזכור אתה מה נכון, ותעשה את זה. ברגע אחד של זיכרון ומעשה עצר פינחס מגפה שלמה, ואת המגפות הקטנות שבחיים שלך, אותן רק אתה יכול לעצור.