פרשת משפטים - ראשון שני שלישי

פרשת משפטים ראשון בפתיחת פרשה זו ישנו הציווי על עבד עברי, והקב"ה אומר שאדם יכול לקנות עבד עברי (אדם שפשע בגניבה, ובית דין גזר עליו להיות עבד, אז הוא נקנה מבית הדין) למשך 6 שנים, ובשנה השביעית ייצא העבד לחופשי בחינם. (יש סיכוי שאולי מדובר פה על שכיר שעובד אצל מעסיק 6 שנים רצוף – מגיע לו שנת שבתון בשנה השביעית ע"ח המעסיק?).

במידה ובתחילה הגיע העבד לבדו, לבדו הוא יוצא – אך אם הוא נשוי לאישה יהודייה – אשתו יוצאת עמו.

במידה ואדוניו נתן לו אישה לנישואין (שפחה כנענית שתוליד לו ילדים עבדים) והאישה ילדה לו בנים – האישה והילדים שייכים לאדון שיחליט מה יהיה עליהם, והוא יוצא לבדו.

במידה ולאחר 6 שנים העבד מעוניין להישאר אצל אדוניו (רוצה להישאר עם אשתו וילדיו \ אוהב את היחס \ עבודה או כל סיבה אחרת),

"מגיש" האדון את העבד אל האלוהים (בית דין), מוביל אותו אל הדלת ואל המזוזה, ורוצע (חותך) את אוזנו של העבד, והעבד שייך לו לעולם (לעולם = יובל).

אם אדם מכר את ביתו לעבדות – כשתשתחרר – לא תשתחרר כשאר העבדים.

אם לכתחילה האדון שקנה אותה ייעד אותה לעצמו, ועכשיו היא כבר לא מוצאת חן בעיניו – יאפשר לה מקום להיפדות ("והפדה" = יסייע לה להיפדות ולהשתחרר, וגורע מפדיונה במספר השנים שעשתה אצלו. כיצד? נגיד וקנה אותה במאה זוז והיא עבדה אצלו שנתיים. נמצא, שהוא קנה עבודת כל שנה ושנה בשישית מהמאה זוז. במילים אחרות – הוא שילם 100 זוז על כל ששת השנים, היא עבדה שנתיים – ונותרו לה עוד 4 שנים – דהיינו עבדה שליש מששת השנים, אז האדון יכול לקחת חזרה 2 שלישים מהסכום. בעזרת רש"י).

ואם האדון ייעד את האמה לבן שלו – יטפל בה כשם שמחויב לטפל בבת ישראל (שאר כסות ועונה).

במידה והחליט לשאת עוד אישה במקביל – שאר כסות ועונה לא יגרע.

ואם האדון לא עומד באחד משלושת התנאים הללו – היא רשאית לצאת לחופשי ללא שום תשלום לפדיון.

אדם המכה איש ואותו האיש מת מהמכות – מות יומת.

"ואשר לא צדה" – האיש המכה לא צד (לשון לצוד - לא התכוון), הקב"ה נמצא עמו ושם לו מקום מקלט (כמו עיר מקלט) שיוכל (כי מותר לו) לברוח לשם.

אדם ההורג איש במזיד (תכנן זאת), גם אם מחזיק במזבח (אולי זה יעזור לו) – עוקרים אותו משם ומובלים אותו להרג.

אדם המכה את אביו או את אמו – מות יומת.

אדם שגנב משהו, וראו אותו אנשים שהוא מחזיק בידו את מה שגנב והוא מוכר אותו – מות יומת.

ומקלל את אביו ואמו – מות יומת.

אדם שהכה את חברו עם כלי כלשהוא או עם אגרופיו, והלה נפל למשכב (לחולי שמבטלו ממלאכתו) – במידה והמוכה קם לאחר זמן מה – המכה ישלם לו על הימים שלא יכל לעבוד + הוצאות על טיפולים \ תרופות וכו'. אם המכה קטע את ידו או את רגלו – ישלם לו על הכל + דמי ידו או רגלו (כפי שנאמר – יד תחת יד ורגל תחת רגל).

יש רשות לאדון להכות את עבדיו (כי קנה אותם) אך אין לו רשות להורגם.

במידה ואדון היכה את עבדו או את אמתו (שפחתו) והלה מת תחת ידו (בגלל המכות באותו הרגע) – התחייב האדון במיתת סייף.

אך אם העבד המוכה לא מת וקם תוך יום יומיים (שהוא מתפרש על יומיים – חצי מהיום הזה וחצי מהיום הזה) – אין גזר דין על האדון.

במידה והעבד מת לאחר יום (שהוא מתפרש על יומיים – חצי מהיום הזה וחצי מהיום הזה) – חייב.

שני אנשים רבו ביניהם ואחד מהם התכוון להכות בחברו אך פגע בטעות באישה הרה – וזו הפילה ולדיה, המכה צריך לשלם דמי ולדות (כמה ששווים הוולדות) +

הבעל לוקח אותו לבית דין ותובע אותו על כך – וכמה שהבעל מבקש – יקבל (ע"פ הגיון והחלטת בית דין).

במידה והאישה ההרה מתה מהמכה – "ונתת נפש תחת נפש".

(יש שחולקים על זה ואומרים ש"נפש תחת נפש" זה ממון, ושמי שהתכוון להרוג את זה והרג את זה – אינו מתחייב מיתה. (לי זה לא נשמע הגיוני כי כתוב בפירוש "נפש תחת נפש" ולא "נפש תחת דמים" או "תחת ממון") ועל זה רש"י כותב – שהמתכוון להרוג את זה והרג את זה – פטור ממיתה.

"עין תחת עין שן תחת שן..." וגו' – אחד סימא עין חברו – נותן לו דמי עינו כמה שפחתו דמיו (שהדם שלא נפחת) למכור בשוק, ולא נטילת איבר ממש (רש"י). במקרה זה יש הפחתת דמים.

"כוויה תחת כוויה..." וגו' – במקרה זה אין הפחתת דמים, ולכן משאין בה הפחתת דמים, יש בה צער – אומדים כמה אדם רוצה כדי שלא יצטער על הכוויה (רש"י).

"פצע תחת פצע..." וגו' – זוהי מכה המוציאה דם, המכה נותן למוכה דמי שבת (על זה שלא יכל לעבוד), דמי ריפוי, דמי בושת ודמי צער.

כל המקרים הנ"ל לעניות דעתי, כתובים וגזר דינם צריך להתבצע כפי שכתובים למכה שמזיד – "עין תחת עין, שן תחת שן..." וכו', אך למכה בשוגג – גזר הדין לפי מה שכתוב לעיל.

במידה ואדון מכה את עבדו או את אמתו ופגע בעיניהם – ישחרר אותם מהעבדות לחופשי בגלל הפגיעה, וכנ"ל גם לגבי שיניים.

למה התורה כתבה כאן על עיניים ושיניים? מכיוון שהם נכללים בכלל כ"ד ראשי איברים, וגם ע"מ למנוע הסתייגות בכך שאם היה כתוב רק עין או רק שן – היינו יכולים לטעון אולי העונש חל רק על איברים שנבראים עם האדם בלידתם (עיניים) או רק על איברים שצומחים אצל האדם לאחר לידתו (שיניים).

(לשון רש"י – מה עין שנברא עמו אף כל שנברא עמו, והרי שן לא נברא עמו. ואם נאמר שן ולא נאמר עין, הייתי אומר אפילו שן תינוק שיש לה חליפין, לכך נאמר עין).