הכבוד — המידה שקובעת אם תקבל או תפספס

הכבוד רק נקדים ונאמר, שהשיעור הזה פשוט מאוד, אך ביחד עם זאת - עמוק מאוד ומתפרש להרבה מאוד כיוונים, וכל נקודה הכי קטנה – יכולה להיות הכלי הכי גדול בשבילנו.

חג השבועות זהו החג שבו קיבלנו את התורה מלשון הוראה, שהיא ספר ההוראות שניתן לאדם כדי שידע כיצד לפעול בעולם הגשמי כדי להגיע לשלמות רוחנית, שכן, כולנו הגענו לכאן חסרים במידותינו.

ע"מ שהתורה תתיישב בנו ושבאמת כל אחד ואחד מאתנו יזכה ממש לקבל את התורה ושהתורה תתקיים בו, כמו שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (התחיל ביחיד וסיים ברבים = בתוך כל אחד ואחד מאתנו) –

על האדם להשלים ולתקן את מידותיו החסרות, כי זוהי התשתית הבסיסית שעליה אמורה להתיישב התורה, כמו שאומר רבי חיים ויטאל בספר שערי קדושה - שעל האדם להשקיע בתיקון המידות יותר מלימוד התורה, מכיוון שללא מידות מתוקנות – אין התורה יכולה להתיישב באדם, ועם כל יגיעתו בתורה – יכול לאבדה ברגע אחד (כעס וכדומה).

באותה התורה, ציווה אותנו הקב"ה בכמה וכמה מקומות:

"לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פניי"

"לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם"

מדוע השתמש הכתוב בכפל לשון – "לא תעשון" – "לא תעשו לכם"?

לכאורה היה מספיק לומר פעם אחת "לא תעשון" וזהו...

אלא לעניות דעתי "לא תעשו לכם" – נאמר באופן כללי וגורף –

שלא יהיה לכם אלוהים1 (מקור כוח רוחני אחר שפועל בעולם) חוץ ממני,

ו"לא תעשון אתי" – הוסיף את המילה "אתי" – לא רק שלא תעשו לכם מקור כוח אחר חוץ ממני, אלא אפילו אל תשתפו איתי מקור כוח אחר, ותבינו שכל מה שקורה בעולם כולל הכל – זה אני עשיתי וזה הגיע רק ממני –

אפילו העניין הכי קטן.

אדם באופן אוטומטי מכבד את מי שהטיב לו -

אז בפירוש אחר לפסוק הנ"ל, אומר לנו הקב"ה שעלינו לכבד אותו, שהוא זה השורש שממנו בא הכבוד,

ועל כן הוא נקרא "מלך הכבוד", "אל הכבוד" וכדומה.

ננסה להעמיק מעט בעניין הכבוד ולתת כמה כלים מעשיים לחיים.

הפירוש האמתי למילה כבוד – היא נתינת חשיבות לשני2,

ולכן שורש המילה כבוד הוא כבד (נתינת חשיבות \ משקל).

האדם מייחס חשיבות רבה (לפעמים מידי) לכבודו, ודבר זה חס ושלום, יכול להביא אותו למצב שעליו אמרו חז"ל:

שלושה דברים מוציאים את האדם מן העולם – התאווה, הקנאה והכבוד (כנגד הרוח, הנפש והנשמה).

(לעניות דעתי – ניתן לפרש את אמירת חז"ל "מוציאים מן העולם" – לא כמוות כפשוטו, אלא כדוגמת:

"עני חשוב, כמת" - דהיינו – אדם עשיר שהרגיש וחיי כאדם חשוב ועכשיו הוא עני – הוא נחשב כאדם מת – במילים אחרות נחסר לו כבודו).

לפעמים ישנם מצבים שבהם אנו נפגעים (כבודנו נפגע) מהסובבים אותנו, כתוצאה מהערה או ביקורת שהושמעה לעברנו,

והתגובה שמגיעה כתוצאה מכך – היא לרוב התקפה נגדית או התגוננות.

1 מהו פשט פירוש השם "אלוהים"?

הכוונה הפשוטה שעל האדם לכוון כשהוא מברך ברכה ואומר: "ברוך אתה...אלוהינו...":

"שר ומושל, תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם, עילת העילות וסיבות הסיבות ושליט על כל העולמות".

מה שמדבר אלינו כאן – זה סיבת הסיבות.

2 לעניות דעתי זו הסיבה שאומרים: "תנו כבוד לתורה", שהרי אם לא יהיו בני אדם שיכבדו, ייקרו וייראו את הכוח והעוצמות שיש בתורה – ממילא חס ושלום, היא סתם נייר שכתובות עליו מילים.

נשאלה הנשאלת, מדוע האדם המעיר, מרגיש את הצורך להעיר \ להעביר ביקורת וכדו?

מחקרים מראים שיש לכך שתי סיבות עיקריות: או שישנו משהו אצל מקבל ההערה, שמפריע לאדם המעיר ולכן הוא העיר אפילו אם הוא אדם קרוב.

(כמו למשל הורה שמעיר לילד: "לא משאירים גרביים על הרצפה" –

לדעתי באחוז גבוה מאוד מהמקרים, ההערה נאמרה מכיוון שהפריע להורה לראות את הגרביים על הרצפה או את חוסר הסדר שבבית, למרות שמצד האמת, היה על ההורה להעיר את ההערה רק מתוך כוונה לחנך את הילד).

ישנו משהו לא תקין אצל מקבל ההערה, והכוונה של המעיר היא באמת לעזור לאדם השני לשים לב לדבר ולתקן אותו.

(אותו הורה שהעיר: "לא משאירים גרביים על הרצפה" – התכוון רק לשם החינוך של הילד כדי שיגדל להיות אדם מסודר, כדוגמת אדם שמעיר לחברו על כתם בחולצה).

(עכשיו כמובן שכל אחד משחזר לעצמו הערות שהוא העיר, וכל אחד צריך להיות כנה רק עם עצמו בהאם ההערה שהוא העיר בעבר או ההערה שהוא עתיד להעיר תהיה מכוונה טהורה לעזור, לכוון ולחנך - או שהוא דואג לעצמו שלא יהיו דברים שמפריעים לו במהלך חייו).

ברוב המקרים שבהם אדם מעיר לחברו, הצד השני שומע רק "אתה לא בסדר", אך לאמיתת הדבר, היה עליו לעצור – להקשיב לברור מתוך ההערה את הדבר שבאמת יעזור לו לתקן ולהשלים את עצמו (מידותיו החסרות – כמו שאמרנו בהתחלה) – אך מדוע רובנו לא מצליחים לעשות כן, אלא באמת שומעים רק את ה"אתה לא בסדר"?

תשובה פשוטה: ההערה התיישבה אצלנו במקום החיסרון שיש בנו, וגרמה לנו להרגיש שפגעו לנו בכבוד (לרוב מדובר באגו, מכיוון שאם אדם היה מודע למגרעות ולחסרונות שיש בו – הוא היה שמח בהערה, וברוב המקרים האדם המעיר – לא היה מחדש לו כלום אלא רק מעיר אותו לתקן – פשוטו כמשמעו).

אם נשים לב, התגובות לסוג כזה של מצבים, הן לא פרופורציונליות למצב, ובהשוואה להערה – התגובה הרבה יותר חריפה ו"שוברת כלים".

אז מדוע אנחנו נפגעים או מגיבים בצורה שלרוב לא פרופורציונלית למקרה שקרה או לביקורת שנאמרה כלפינו?

למה אנחנו פשוט לא מקבלים את ההערה, לומדים את הלקח ומנסים פשוט לתקן?

התשובה העמוקה מאוד שאותה ננסה לפשט היא ככל שאפשר היא -

'תדמית עצמית' ו'חשיבות עצמית נמוכה'3 של האדם כלפי עצמו.

רוב רובם של האנשים בעולם, מחפשים חיזוקים ממקורות חיצוניים, וזו אחת הסיבות העיקריות לשעבוד אנשים לאנשים, ולכן כשאדם שומע הערה מאדם שמצטייר אצלו כאדם חזק ובעל השפעה,

מיד מקבל ההערה נכנס למצב של "הוכחה" או "התקפה" – ומיד הוא חש שהוא צריך להוכיח לצד או את השני, ולתת דין וחשבון על מעשיו, שמה שהוא העיר הוא לא נכון \ מדויק \ שהוא בעצמו כזה ואף גרוע יותר.

אז איך אפשר להגיע למצב, שאדם יכול לשמוע הערות ולא להגיב בתוקפנות, לא להיפגע, לא להיעלב – ויותר מזה – איך אפשר אפילו לשמוח לשמוע את ההערה ולקבל אותה כהמלצה לתיקון (כמו בדוגמא של אדם שלא יגיב בתוקפנות לחברו שהעיר לו שחולצתו מלוכלכת)?

התשובה לכך היא פשוטה אך דורשת מאתנו הרבה עבודה:

על האדם לדעת בעצמו על עצמו, שהחשיבות שלו רבה מאוד, ושהוא מוערך מאוד, ואין לו להשוות עצמו לאף אדם אחר – גם אם אותו האדם שאליו הוא משווה את עצמו הוא כביכול אדם גדול בעיניו או בעיני רבים אחרים, מכיוון שאת התפקיד שלו בעולם, אין אף אחד אחר שיכול לקיים – גם לא הרב הגדול ביותר.

[3 וזו תוצאה ישירה של חוסר בלימוד מוסר,

וכבר אמר לנו שלמה המלך, ש"דרך חיים תוכחות מוסר",

ואני סובר ומוסיף – שאין מציאות שאדם יוכל להגיע לשלמות עצמית א או לתכלית הטוב השלם מבלי ללמוד מוסר,

ובמילים אחרות אומר שלמה המלך, שדרך החיים היא הדרך רק כשאדם יודע לקבל תוכחות ומוסר, כי זה מה שיביא אותו לתכלית השלמות. (ומאותה סיבה, כהן גידם \ פיסח \ עיוור וכדומה – לא יכול לשרת בקודש).

א שהוא המצב ששום דבר לא פוגע בו, וששום מקרה ממקרי העולם לא יכולים לטלטל אותו] הבעיה השורשית מתחילה במה שהזכרנו קודם - שרוב רובם של האנשים בעולם, מחפשים אישורים וחיזוקים ממקורות חיצוניים, או מצד שני הם לאו דווקא מחפשים, אך התדמית העצמית שלהם ניזונה ממקורות חיצוניים (סביבה \ אופנה וכו), וזו אחת הסיבות העיקריות לשעבוד אנשים לאנשים ולתגובות הלא פרופורציונליות לביקורות והערות, ולכן, אותו האדם ששמע את ההערה4 מאותו אדם שמצטייר אצלו כאדם מכובד ובעל השפעה - מיד נכנס למצב של "הוכחה" – והוא חש שהוא צריך להצדיק את עצמו \ לתרץ את עצמו וכו'.

עם כל הכבוד לרב הכי גדול, לתלמיד הכי חכם או לאדם הכי עשיר – אף אחד מהם לא יכול להיות אתה, ואתה יש רק אחד, ואף אחד בעולם לא יכול להחליף אותך – ועל כך ציוו אותנו חז"ל בסנהדרין לז.:

"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם", וזו הסיבה שהקב"ה בחר לברוא את האדם יחידי בעולם.

הנקודה העיקרית שעליה אנחנו נשענים והיא כל הבסיס, היא שעל האדם לדעת ולהבין את זה מתוך דעתו האישית ללא כל קשר לסובבים אותו או למה שהוא שומע מהקרובים אליו,

והנקודה היותר פנימית וחשובה שעליה צריך לתת את הדגש היא -

שאסור לו להשעין את עצמו, את הרגשתו או מצב רוחו על גורמים חיצוניים כדוגמת המשל על החתן, הכלה והחמור (למרות שלפעמים זה טוב לשמוע דברים טובים),

ועליו להגיע למצב שאם מישהו מעיר לו, או כועס עליו וכדומה –

הוא יודע בעצמו שדבר זה לא פוגע או גורע ולו מעט בחשיבות שלו \ בתדמית שלו \ בכבוד שלו וכדומה.

לא מעלה אותו ולא מוריד ממנו – אלא ההיפך – ההערה הזאת רק באה לחזק אותי ולעזור לי לתקן את עצמי במה שאני חסר, ועליי ללמוד כיצד לברור את הטוב שבהערה בתוך כולה – זה המצב האידאלי.

כל העולם כולו מורכב מעיקר וטפל, והעבודה העיקרית של כולנו היא לברור - כדוגמת בירור החיטה מהתבן – (כמה תבן צריך להוציא בשביל לקבל כמה גרגירים) – כך גם כל דבר בחיים.

ננתח את שני המצבים של אדם מתוקן ושל אדם חסר - כדי שנבין היכן אנחנו ביחס למצב האידיאלי שבו אנחנו אמורים להיות, ומכאן נעבוד על עצמנו עד שנגיע למצב ששום גבר בחיים לא יוכל לטלטל אותנו, לפגוע בנו, ולהוריד לנו את הביטחון העצמי של מי שאנחנו:

נניח שישנו אדם ששמע הערה:

במידה והוא נפגע - זה אומר עליו שהוא לא מודע עם עצמו במקום מסוים שיכול אפילו להיות מזערי, וההערה שהוא שמע – התיישבה אצלו בדיוק במקום הלא מודע הזה – (בחוסר מודעות הזאת שקיימת אצלו כדוגמת פצע פתוח שלא שמנו לב אליו ואנחנו מרגישים אותו רק כשהוא בא במגע עם משהו חיצוני),

העניין הפנימי הוא, שהערך העצמי שלו כבר היה פגוע עוד לפני ששמע את ההערה, וההערה שבאה רק התיישבה אצלו במקום ה"הלא סגור" אצלו – וזה היה הגורם לזעזוע הפנימי שהביא אותו לתגובה שהגיב.

אך במידה והוא לא נפגע – ניכר שאדם זה הוא אדם שלם5 מבחינת עצמו, והשלמות שבו זו המודעות העצמית השלמה שלו אל מול עצמו.

למסקנה: ככל שאדם מודע לעצמו יותר (בין ולדברים הטובים שבו ובין למגרעות שעליו לתקן) –

כך הסיכוי שהוא יפגע מאמירות \ הערות \ ביקורות חיצוניות הוא מזערי (אם בכלל),

ועליו לדעת ולהפנים, שהמסר שהופנה אליו – לא פוגע ולא גורע מאומה מהחשיבות שלו.

הוא היה כך ויישאר אותו הדבר לפני ואחרי ההערה ששמע.

אדם שיודע שיש לו בחשבון הבנק 5 מיליון דולר, ויבוא אדם אחר ויתחיל להגיד לו: "אתה מרושש, אין לך כלום בבנק, אין לך מה לאכול" וכו' – האם אותו האדם עם הכסף יפגע?

ממש לא. מדוע? כי הוא מודע לעצמו ולמצבו.

כל המטרה של מה שאמרנו, היא שאדם ידע להעריך, לייקר ולכבד את עצמו ללא כל קשר לתגובות, לביקורות, להערות ואפילו למחמאות החיצוניות שבאות עליו.

כל אדם הוא מיוחד בפני עצמו, ונחזור על דברי הגמרא בסנהדרין לז.:

"כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

4 שגורמת לו לצאת מהמקום המכובד שהוא היה בו, וכביכול הורידה אותו למקום יותר נמוך ממה שהוא היה (הכל בדמיון), וגרמה לו להרגיש שהוא לא בסדר \ לא מתוקן בנקודה מסוימת.

(במילים אחרות – לאותו האדם לא הייתה מודעות עצמית מספיק חזקה בנקודה הספציפית שעליה העירו לו – ובדיוק שם התיישבה לו ההערה)

5זה לא אומר שהוא מושלם – זה אומר שהוא מודע בעצמו לדברים הטובים שבו ולא מתגאה בהם,

והוא מודע גם למגרעות שבו והוא מוכן לתקן אותם.