‏‏מאמר א' – דיבור חול ושיחה בטלה במקום קודש

מאמר א' – דיבור חול ושיחה בטלה במקום קודש לכולי עלמא דיבור החול במקום הקודש הוא אסור.

עד היכן?

כותב מוהר"ר יעקב יוסף זצוקל"הה בספר "מורא מקדש" שמי שהזהיר על המקדש מעט שלא לשיח שיחות בטלות ושיחות חולין בביה"כ ובביה"מ שום שיחה חס ושלום לבל יכשלו בלשונם ח"ו כאשר הפליגו חז"ל בעונש המדברים בבית הכנסת ובבית המדרש כאמור בזוהר הקדוש.

מי שרוצה לקיים ולקבל על עצמו עול מלכותו ית', מצוות "אני ה' אלוהיך" (שמות כ, ב), הוא לא ידבר בבית הכנסת כמ"ש בזוהר (כ"ב פ' תרומה קלא:) "ומאן דמשתעי כנישתא במילין דחול ווי ליה דאחזי פרודא ווי ליה דגרע מהימנותא, ווי ליה דלית ליה חולקא באלהא דישראל, דאחזי דהא לית (ליה) אלהא ולא אשתכח תמן (ולית ליה חולקא ביה) ולא דחיל מניה ואנהיג 'לנא בתקונא עלאה דלעילא".

וזה תרגום הזהר ע"פ פירוש מתוק מדבש: מי שמדבר בבית הכנסת בדבר חול, אוי לו שמראה שיש פירוד בעולמות העליונים, אוי לו שגורע את האמונה שהיא ייחוד השלם, אוי לו שאין לו חלק באלהי ישראל, שהרי מראה שאין לו אלוה כיון שאינו בוש ממנו מלהפסיק בשבחיו ואפילו יש לו אמונה, אבל הוא חושב בדעתו שלא נמצא הקב"ה שם בבית הכנסת ואפילו שחושב שהוא שם אבל הוא אינו ירא ממנו ונוהג בזיון בתיקון של מעלה שנתקן בשעה שישראל מתפללים, כי עלי ידי שמפסיק באמצע התפלה בשיחה בטלה מראה בזה שאין השבחים והתפלות מתקנים למעלה כלום (תרומה קלא: עמ' סו)

מהיכן לדעת שהאיסור חל גם על בית מדרש?

"ומקדשי תיראו" – מקדשי הוא הוא בית הכנסת. (ויקרא יט' ל)

"את מקדשיכם וכו" (ויקרא כו' – ל') – וכתיב לרבות בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ועונש העובר על זה גדול מאוד שכן מובא במאמרי הזוהר במאמר איסור הדיבור בביה"כ:

ועל כן צריכים בברכת ישתבח שאז השכינה נכללת עם הי"ג מידות, לשים לב ורצון (דהיינו כוונה שלמה) בזה ולא לדבר כלל ושלא להפסיק שיחה בניהם, ואם הפסיק בניהם – אז מתחת כנפי הכרובים שהם ב' מלאכים מט"ט וסנד"ל – יוצאת שלהבת אחת שהוא מלאך אחד בעל דין, וקורא ומכריז בכוח ואומר: "פלוני שהפסיק גאותו של הקב"ה – יכלה ויפסיקו חייו, שלא יראה גאותו של המלך הקדוש לעתיד לבוא", כמו שנאמר אצל רשע - שלא יראה את גאות ה', שהם כתרו של הקב"ה שמתגאה ומתפאר ע"י השבחים שבני ישראל משבחים אותו, והמפסיק בניהם פוגם בכתר הזה, והטעם שהשלהבת יוצאת מתחת כנפי הכרובים – כי בהיות המלכות נכללת מי"ג מיני בשמים, בוודאי שגם אלו המלאכים שהם תחתיה – נהנים מהם, ובראותם שיש מי שמפסיק עידון זה – מקללים אותו ואומרים בל יראה גאות ה'.

ובאיסור שיח עם תפילין הפליג שמצטרפין לשניים – בית הכנסת והתפילין והוא משיח – עוונו גדול מנשוא, וכן לא יניח דעתו לענות ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ועל זה יש עונש גדול מאוד רח"ל.

אף מוסיף הזוהר הק' וזה גם כן בורא מכל דיבור ודיבור משחיט אחד וכו', והוא דמיון מעמיד צלם בהיכל חס ושלום, וקל וחומר עם תפילין, ולכן צריך מאוד מאוד להיזהר ולפרוש מכל שיחת חולין ושיחות בטלות במקום קדושה, וכשצריך לו מאוד לדבר – יצא מפתח הכנסת ויתרחק ויאמר.

ולא רק המפללים הזהירו משיחה בטלה, אלא הזהירו באזהרה יתירה גם את שליח הציבור בעניין זה, והא לפניך דברי ה"כף חיים" המביא בשם גורי האר"י ז"ל וז"ל:

דהאיך יעשה איסור ואח"כ יבוא להיות שליח ציבור ולהתפלל חזרה לפני ה' ואינו ירא.

וב"ספר הנעלם" מובא שנאסר על מי שמדבר בתפילה לשמש כש"צ.

וכן כיום בעווננו הרבים, מצויים הרבה מאוד מקומות אשר מאפשרים לילדים מתחת לגיל מצוות, לשמש כשליחי ציבור בבתי הכנסיות והדבר מעורר תמיהה גדולה.

באחת משיחותיו כתב הרב מרדכי אליהו זצוקלל"ה, שידקדקו לבחור שליח ציבור שיהיה הגון וגדול בתורה ובמעשים טובים כפי מה שאפשר למצוא, וראוי שיהיה בן שלושים שנה ויותר שאז כבר נכנע ליבו.

וטוב שיהיה בן תורה אע"פ שאינו נשוי בן שלושים וכדו'.

וכל מי שמעמיד ש"ץ שאינו הגון כדבריו – כאילו גזל את הציבור (מתפילותיהם לע"ד), ומונע מהם דבר טוב שהיה ראוי להם, ומכל מקום – כל ישראל כשרים הם.

אם אין מוצאין מי שיהיה בו כל המידות האלו (ריק מעבירות, לא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, עניו, מרוצה לעם, יש לו נעימה, קולו ערב, רגיל לקרות תורה נביאים וכתובים) – יבחרו הטוב שבציבור בחכמה ובמעשים טובים, אך במידה ויש זקן עם הארץ וקולו נעים והעם חפצים, ובן 13 שנים המבין מה שהוא אומר ואין קולו נעים – הוא קודם.

מובא בגמרא בתענית טז. – מהם התנאים הדרושים לשליח ציבור וכו' – שלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ומכאן ניתן ללמוד "אפילו בילדותו" דהיינו צריך להיות בוגר.

כוונת הלב לשם שמיים היא היא התפילה – אחד המרבה ואחד ההממעיט ובלבד שיכוון ליבו אל השמיים. (ברכות יז.).

והיאך ילד מתחת לגיל מצוות מכוון ליבו להוציא את כל הציבור בתפילתם.

וכותבים עוד רבים בהרחבה על תנאים הראויים לשליח ציבור שנמצאים עם הציבור בביה"כ אך משום מה עיניי עדיין רואות ילדים כש"צ והדבר מצר.

שני מקרים נוראים ומופלאים ששמעתי לאחרונה: אל ביתו של רבי אביגדור מילר זצ"ל, הצדיק המפורסם, הגיע אחד מתלמידיו וסיפר לו בבכי שזה עתה גילו אצלו את המחלה הנוראה.

הוא בא אצל רבו להיוועץ אתו מה לעשות.

"יש לי לשאול אותך שאלה אחת ויחידה", אמר לו ר' אביגדור זצ"ל:

"האם בבית הכנסת בו הנך מתפלל מדברים בקריאת התורה?"

האברך לא היסס והשיב: "כן. מדברים!"

אם כן, אין לי תרופה למכתך!". התלמיד המזועזע הבין את אשר עליו לעשות.

הוא העתיק את מקומו לבית מדרש אחר ששם לא מדברים בקריאת התורה.

ותאמינו או לא, אחרי כמה זמן הוא נרפה מהמחלה הנוראית לחלוטין!"

הרופאים היו המומים ואמרו, שאין הם מבינים כיצד ארע הדבר.

אבל ר' אביגדור ,ידע גם ידע. וזה עוד לא הכל.

אברך אחר שנתקף במחלה הנוראה ושמע את הסיפור הנ"ל, עבר אף הוא להתפלל בבית כנסת אחר, וגם הוא נרפא!

ולע"ד, כמדרך ארץ היא, ראוי לאדם שמעוניין לקנח אפו, לקום מכיסאו, להתהלך בבית הכנסת או לעשות כל דבר אחר שעלול להפריע ולהשיח את דעת הציבור מהתפילה באמצע התפילה – יעשה זאת בזהירות רבה עד שלא ישמעו אותו כלל, או שידחה מעשיו עד לאחר התפילה כי בקלות אפשר לקשר העניין לדברי חול כדברים שלא צנועים ולא ראויים למקדש מעט.

אין זה פונה לחולים או אנוסים, אלא לאותם יהודים צדיקים שפשוט לא שמים ליבם אל הציבור שעלולים בפעולה קטנה – להרוס תפילת עמידה \ קריאת שמע או כל תפילה אחרת ליהודי אחר ומצר הדבר.