ככה נראית ברכה של הקב"ה: למה "וכי תאמרו מה נאכל" היא לא מה שחשבת

1. ברכה אינה תמיד "יותר ממה שיש": השורש ב-ר-כ מלמד על הכפלה, אבל התוספת העיקרית היא רוחנית, לא גשמית.
2. מי ששואל "מה נאכל?" מקבל תבואה לשלוש שנים – וגם את העבודה, האחסון והדאגה של שלוש שנים במכה אחת.
3. מי שבוטח מקבל אותה כמות בדיוק, אבל "ואכלתם לשובע וישבתם לבטח" – הברכה נכנסת לתוך המעיים ולתוך הלב.
4. כל אדם בוטח במשהו (רבינו בחיי): אם לא בקב"ה – אז בעושרו, בחוכמתו או בכוחו, ועל זה הוא ישלם בעמל.
5. לעמול נהיה מוכרחים – "בזעת אפך תאכל לחם" – אבל אנחנו קובעים את כיוון העמל: כסף בלבד, או התכלית שלשמה נבראנו.

"וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים."

כולנו חושבים שברכה של הקב"ה – זה אומר שהוא נותן לנו יותר ממה שיש לנו. בחלק מהמקרים זה נכון מאוד, אך בחלק גדול מאוד מהמקרים – זו טעות. איך אנחנו יכולים לדעת שזה נכון? מהמילה "ברכה".

כולנו יודעים שלכל מילה ביהדות יש משמעות הרבה יותר עמוקה ממה שנראה לנו. ניקח לדוגמה את המילה "ברכה", וכך נוכיח שאכן – צורה אחת של ברכה היא שהקב"ה נותן לנו יותר ממה שיש לנו. השורש של המילה "ברכה" הוא ב-ר-כ, ונשים לב שהאותיות ב-ר-כ הן האותיות היחידות באותיות העבריות שהן הכפולה הגימטרית של האות שלפניהן: ב'=2 – והיא הכפולה של האות א' (1). ר'=200 – והיא הכפולה של האות ק' (100). כ'=20 – והיא הכפולה של האות י' (10).

אז הגענו למסקנה שנכון, בחלק מהמקרים ברכה היא שהקב"ה נותן לנו יותר ממה שיש לנו. אך השאלה היא האם התוספת על מה שיש לנו היא תוספת מהפן הגשמי או מהפן הרוחני. אני סובר שזה מגיע גם מהפן הגשמי, אך העיקר מגיע מהפן הרוחני – וגם את זה בע"ה נסביר.

"וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם-וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ, שַׁבָּת לַיהוָה. שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ-שַׁבָּת, לַיהוָה: שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר, וְאֶת-עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר: שְׁנַת שַׁבָּתוֹן, יִהְיֶה לָאָרֶץ. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם, לְאָכְלָה-לְךָ, וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ; וְלִשְׂכִירְךָ, וּלְתוֹשָׁבְךָ, הַגָּרִים, עִמָּךְ. וְלִבְהֶמְתְּךָ-וְלַחַיָּה, אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ: תִּהְיֶה כָל-תְּבוּאָתָהּ, לֶאֱכֹל."

לפני הכניסה של בני ישראל לארץ המובטחת, הקב"ה ציווה בפשטות, שלכל מי שיש שדה – השדה שובתת בשנה השביעית. משמע – שש שנים החקלאי יזרע, יזמור, יקצור ויאסוף, ובשנה השביעית הוא לא נוגע בשדה, והוא משאיר אותה איך שהיא.

ולאחר מכן מגיע הפסוק: "וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים". הוא מתאר סיטואציה של אנשים ששואלים בצורה פשוטה ואפילו נכונה: "רגע, אם אני לא זורע ולא קוצר, והשדה שלי לא תהיה פעילה שנה שלמה – מה אני אוכל? איך תהיה לי פרנסה?" במילים אחרות, הקב"ה ציווה אותנו לעזוב את השדה לשנה שלמה – שנת שמיטה, ומחוסר אמונה אנחנו שואלים "מה נאכל?".

באותו הפסוק גם נמצאת התשובה: "וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית; וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים".

קודם כל, הדבר הראשון שבולט כאן הוא שהפסוק אומר שחור על גבי לבן: גם את אלו שלא סומכים על הקב"ה ויש להם פחות אמונה – הקב"ה מברך. ובנוסף – אלו שיש להם פחות אמונה, סביר להניח שאת שנת השמיטה הם לא ישמרו והם כן יזרעו ויקצרו. אבל כאן מדובר על אלו שכן ישמרו את שנת השמיטה – אך עדיין בתוך תוכם אין להם ביטחון בקב"ה ויש להם יותר ביטחון בעצמם (מרגישים שהם חייבים לזרוע, לקצור ולעבוד את האדמה). כמו שרבינו בחיי אומר בספר חובות הלבבות, כל אדם חייב לבטוח במשהו: או בקב"ה, או במשהו אחר – עושרו, חוכמתו, כוחו, או במשהו חיצוני אחר וכדומה.

ובמקרה כזה, הקב"ה אומר להם כביכול: "תרצו או לא תרצו – בשנה השביעית השדה שובת, וביחד עם זאת – אני מברך אתכם שבשנה השישית תקבלו תבואה לשלוש השנים הבאות": לשנה השישית, לשנה השביעית (שנת השמיטה), ולשנה השמינית. מדוע לשלוש שנים? מדוע לשנה השישית – מובן. מדוע לשנה השביעית – גם כן מובן (שנת שמיטה – אין זריעה ואין קצירה). אך מדוע לשנה השמינית?

מכיוון שאם בשנה השביעית השדה שובתת, משמע שאת הזריעה לאחר מכן אנחנו מתחילים רק בתחילת השנה השמינית, ועד שהתבואה תגדל ועד שנקצור – ייקח כמה חודשים. משמע שלא יהיה אוכל בתחילת השנה השמינית. לכן הקב"ה ציווה את ברכתו לשלוש השנים. אך האם זו באמת ברכה, או שמא אולי קללה?

שדה רגיל עושה בשנה אחת תבואה לשנה אחת, ובכל שנה צריך לזרוע ולקצור. במקרה שלנו, ועם הברכה של הקב"ה, בשנה אחת השדה יעשה תבואה לשלוש שנים במכה אחת. משמע – שכדי ליהנות מהתבואה לשלוש השנים הבאות, החקלאי יצטרך לקצור פי שלושה תבואה. והמשמעות של זה היא שהוא יצטרך פי שלושה יותר כוח עבודה (עובדים), פי שלושה יותר מהירות בזמן העבודה (שהתבואה לא תתקלקל), ופי שלושה יותר מקום אחסון ושמירה על התבואה, שגם כן לא תתקלקל בשלוש השנים הבאות.

משמע, שהמאמץ וההוצאות של החקלאי בשנה אחת יהיו דומים להוצאות שהוא מוציא בשלוש שנים. מצד אחד – יש פה הגדלה משמעותית של מה שיש מבחינה גשמית (תבואה לשלוש שנים), אך ביחד עם זאת – גם ההוצאות וגם העבודה גדלו פי שלושה לפחות.

עכשיו נשאל: במה הקב"ה מברך את אלו שכן ישמרו את שנת השמיטה ויבטחו בקב"ה שהכל יהיה בסדר? "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע; וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח, עָלֶיהָ" – הכמות של התבואה תישאר בדיוק כמו בכל שנה, אך היא תתברך בתוך המעיים של האדם (ואכלתם לשובע). גם פה יש הוספה על מה שכבר קיים, אך כאן התוספת היא רוחנית. "וְנָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ בְּרָכָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וּבַתּוֹךְ מֵעֶיךָ".

כשבני ישראל היו במדבר, הם קיבלו מן שירד מהשמיים. אלו שסמכו על הקב"ה ובטחו בו שהוא יזון ויפרנס אותם – המן הגיע עד לדלת. לאלו עם פחות אמונה ופחות ביטחון (שיותר סומכים על עצמם ועל העבודה שלהם) – הם צודקים, ולכן הם היו צריכים להשקיע יותר מאמץ (לעבוד) לפי גודל האמונה שלהם.

לאדם שמקשיב לקב"ה והולך בדרך התכלית והתפקיד שהקב"ה ייעד לו כאן בעולם, כל עוד הקב"ה מחזיק אותו כאן בעולם – הוא חייב לזון ולפרנס אותו. אך אלו שלא בוטחים בקב"ה, לא הולכים בדרך התכלית שלהם, לא מממשים את מי שהם ולא מנסים למלא את התפקיד שלהם בעולם כפי שהקב"ה ציווה אותם – אלא משקיעים את כל כוחם בללכת להביא את הפרנסה בעצמם – העבודה תהיה קשה מאוד, וכל חייהם הם יצטרכו לעבוד ולהתפרנס מתוך עבדות.

לעמול אנחנו נהיה מוכרחים, כי אדם לעמל יולד, ו"בזעת אפך תאכל לחם". רק השאלה היא – לאיזה עמל? אנחנו אלו שקובעים את כיוון העמל ואת סך ההשתדלות, ואנחנו אלו שמכוונים אותה לכיוון שאנחנו בוחרים: או לעמול קשה בעבודה שמכוונת רק לכסף, או לעמול קשה על עצמנו ועל התכלית שלשמה הקב"ה שם אותנו כאן.

וזה בדיוק מוסר ההשכל של פרשת בהר. הברכה של הקב"ה לא נמדדת בכמות שנכנסת למחסן, אלא במה שקורה בתוך המעיים ובתוך הלב. מי ששואל "מה נאכל?" יקבל תבואה לשלוש שנים – וגם את העבודה, הדאגה וההוצאות של שלוש שנים. מי שבוטח – יקבל את אותה כמות בדיוק, אבל ישב לבטח ויאכל לשובע. אותו שדה, אותו גשם, אותו הקב"ה – וההבדל כולו נמצא במקום שבו אתה שם את הביטחון שלך.

אז בפעם הבאה שאתה מרגיש שאתה חייב לרדוף, להספיק, לעבוד פי שלושה כדי שיהיה לך מספיק – עצור ותשאל את עצמך: במה אני בוטח עכשיו? בשדה שלי, או במי שנתן לי אותו? כי העמל יהיה בכל מקרה. השאלה היחידה היא אם הוא יהיה עמל של עבד, או עמל של אדם שהולך בדרך שלשמה הוא נברא.