וסלחת לעווננו ולחטאתנו: למה משה לוקח אחריות על חטא שהוא לא עשה?

1. משה אומר "עם קשה עורף הוא" וגם "וסלחת לעווננו" באותו פסוק: אמת חדה ושייכות מלאה לא סותרות זו את זו.
2. אפשר להיות נקי אישית מהחטא ועדיין לקחת אחריות מוחלטת עליו. זה מה שהופך בקשה לחזקה.
3. "הם חוטאים" לא עובד, והתעלמות מהבעיה לא עובדת. הכוח הוא להחזיק את שני הקצוות ביחד.
4. מנהיג לא מפיל אשמה על אחרים, גם כשהוא באמת לא קשור לסיטואציה.
5. לקחת אחריות על הכל בחיים זה פשוט לקחת שליטה. כל האשמה היא ויתור על כוח.

בפרשת כי תשא, אחרי חטא העגל, משה עומד מול הקב"ה ואומר: "וַיֹּאמֶר אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנָי יֵלֶךְ נָא אֲדֹנָי בְּקִרְבֵּנוּ כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא וְסָלַחְתָּ לַעֲוֺנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ". תקרא את הפסוק הזה לאט. משה אומר לקב"ה "עם קשה עורף הוא". במילים אחרות: העם קשה עורף, אבל לא אני. אני לא קשה עורף.

ואז, מיד לאחר מכן, באותו הפסוק, הוא אומר "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". במילים אחרות: גם אני שותף בעוונות ובחטאים של העם. איך זה מסתדר? מצד אחד "עם קשה עורף הוא", ולא אני. ומצד שני, גם אני עשיתי את העוונות ואת החטאים יחד עם העם.

בוא נבין את הרקע. עם ישראל עשה את חטא העגל בזמן שמשה היה על הר סיני. הוא בכלל לא היה שם. וכשהקב"ה אמר למשה "לך רד... כי שיחת העם", משה כביכול אומר לקב"ה: "נכון. העם הוא זה שחטא בחטא העגל, ואני לא קשור לפעולה עצמה של החטא. אבל אני ממש לא מוציא את עצמי מהעם, כי גם אני חטאתי".

וזו הסיבה שמשה אומר לקב"ה באותו הפסוק "עם קשה עורף הוא": אני לא קשה עורף, ואני לא הייתי איתם בחטא העגל. אבל מיד, באותו הפסוק, הוא ממשיך: "וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו". גם אני שותף בחטא הזה ובעוון הזה. תסלח לנו.

אז אין פה סתירה. יש פה שתי שכבות. שכבה אחת היא אמת: העם קשה עורף, וזו עובדה שמשה לא מייפה. שכבה שנייה היא שייכות: אני חלק מהם, עד הסוף. משה לא מוותר על אף אחת מהשכבות האלה, והוא לא מערבב ביניהן.

וזה בדיוק מה שהופך את הבקשה שלו לחזקה כל כך. אם הוא היה אומר "הם חוטאים", ומצביע עליהם מבחוץ, זה לא היה עובד. ואם הוא היה מתעלם מהבעיה ומטשטש את החטא, גם זה לא היה עובד. הכוח שלו הוא שהוא מחזיק את שני הקצוות ביחד: גם אמת חדה בלי לייפות, וגם אחריות מוחלטת בלי לברוח.

וזה מסר עמוק מאוד בשבילך. אתה יכול לראות את הפגם, בבית שלך, בצוות שלך, במשפחה שלך, בלי להתנתק מהשייכות. ואתה יכול להיות נקי אישית, באמת לא אשם בסיטואציה, ועדיין לקחת אחריות על הכל. זה לא סותר. זה בדיוק מה שעושה אדם גדול.

מנהיג זה אחד שלוקח אחריות מלאה על הכל, ולא מפיל את האשמה על אחרים, גם אם הוא לא קשור לסיטואציה. ברגע שאתה אומר "זה לא אני, זה הם", יצאת מהסיפור, וברגע שיצאת מהסיפור אין לך שום כוח לשנות אותו. משה נשאר בפנים, ולכן התפילה שלו נענתה.

וזה מוסר ההשכל: לקחת אחריות על הכל בחיים זה פשוט לקחת שליטה. כל מקום שבו אתה מאשים מישהו אחר הוא מקום שבו ויתרת על הכוח שלך. תהיה כמו משה. תגיד את האמת בלי לייפות, ותיקח אחריות עד הסוף, גם על מה שלא אתה עשית. שם מתחילה המנהיגות שלך.