אשרי משכיל אל הרב אמנון יצחק - דל

החפץ חיים בספרו "אהבת חסד", מביא בפרק שביעי את הביאור ל"אשרי משכיל אל דל".

הכתוב אומר "אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ה'".

מי שמשכיל אל דל, יש לו הבטחה בתהילים מא' פסוק ב', שביום רעה ימלט אותו הקב"ה.

ההשכלה אל הדל מתפרשת על כמה פנים, ושם דל הוא שייך בכמה דברים:

אחד שנחשב דל, זה בממון, וע"י זה שהוא דל בממון, מצוי שחסרים לו דברים עיקריים ששייך לאדם, והם אכילה, ביגוד, מגורים – דהיינו בית.

ואנו צריכים להשכיל ולהתבונן בכל השלושה: שלא יחסר לדל אכילתו, אז צריכים המשכילים להתבונן שלא יחסר לדל אכילתו בגלל שחסר לו ממון.

והוא מה שכתוב בישעיה נח' פסוק י': ותפק לרעב נפשך וכו'.

וגם לחסות הערום, וזה מה שכתוב שם: כי תראה ערום וכיסיתו וכו'.

וגם לשכור לו בית דירה כמו שנפסק ביורה דעה בהלכות צדקה סימן רנ סעיף א'.

ואם הוא אורח, ייתן לו מלון (מקום ללון) ללינת לילה.

וכעניין שכתוב באיוב לא' לב': בחוץ לא ילין גר וכו', ואמרו בגמרא בבא בתרא ט': לן, נותנין לו פרנסת לינה, דהיינו מיטה, כר וכסת, דהיינו – מיטה, מצעים, שמיכה וכרית.

אלו שלושת השורשים שצריכים להתבונן אודות עני הדל בממון – אכילה, בגד ובית.

בכל דבר ודבר מאלו השלושה, יש בו השכלה רבה – איך להביא לו את הדברים באופן שיקבל האדם מזה רק תועלת, ובטרחה מעוטה – שלא יצטרכו להטריח את העני כי גם ככה הוא מסכן וכנראה שגם עייף מחוסר שינה ואוכל.

בנוסף על כך, אדם שעושה מצווה, עדיף שיעשה אותה בצורה הכי שלמה והכי טובה שהוא יכול כי כמעט בכל מצווה שאדם מתבונן, אם יסתכל בה טובה לאחר שעשה אותה, ידע הוא שיכל היה לעשות אותה יותר בשלמותה.

זהו ענין שאמרו חכמים ז"ל, אמר רבי יצחק בר מריון, בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, ואילו היה יודע אהרן שהקב"ה מכתיב עליו "הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בליבו", בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה רבינו.

חזרה לנושא שלנו, אחד משלושת השורשים שאנו צריכים להתבונן בהם אודות העני הדל בממון – אכילה, בגד ובית, צריכים אנו תשומת לב והשכלה רבה באיך להביא לאותו עני את הדברים באופן שיקבל האדם מזה רק תועלת ללא בושה, ובטרחה מעוטה כמו שאמרנו – שלא יצטרך העני לטרוח על מנת לקבל.

אם אדם מלווה לעני מעוט או שנותנם לו במתנה, הוא מתבונן שיהיה בפעולה הזאת רוב תועלת לדל ולא לעצמו הוא, שנותן לו אותם בשעה שהפירות בזול, זאת אומרת – נותן לו אותם כשהפירות בזול – כדי שהעני לא ירגיש שהוציאו עליו הרבה הוצאות (לצורך העניין אם העני נמצא מקבץ נדבות בשוק), או אם זה לצורך הלוואה אז בדרך שיהיה לעני קל להחזיר, וגם שלא יתבייש הרבה וכו'.

ואם זה דבר מתנה, אז המשכיל שנותן לעני, יצמצם שיהיה 'מיכר והנייתה" – דהיינו, צריך הנותן – המשכיל שנותן לדל, שההנאה ממה שהוא נותן לדל תהיה קרובה לנתינה, כלומר שייתן לעני דבר שיוכל להנות בו מיד ושלא יצטרך ללכת לקנות וכיוצא במקרים מסוימים.

כגון שהוא נותן לו בגד ויכול העני ללבוש מיד, או שקונה לו דבר מאכל מוכן ולא נותן לו קמח, או לא נותן בידו כסף שיוכל ללכת לקנות לבד אלא קונה לו המשכיל.

זה נקרא "משכיל אל דל".

לעניין כיסוי הערום, זה עניין גדול מאוד והוא ממידותיו של הקב"ה, מה שאמרו חכמים ז"ל בסוטא יד' על הפסוק בספר דברים יג' ה': אחרי ה' אלוהיכם תלכו וכו'.

נשאלת השאלה, וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה?

אלא מסתמא הכוונה – תהלכו אחר מידותיו.

מה הוא מלביש ערומים ככתוב: "ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - אף אתה הווה מלביש עירומים, מה הוא מבקר חולים – אף אתה הווה מבקר חולים וכו'.

לכאורה, למה צריך להסמיך הלבשת עירומים על הפסוק הזה של "אחרי ה' אלוהיכם תלכו"?

הרי הוא בכלל מצוות עשה של פתוח תפתח את ידך, וצריך לתת לו די מחסורו, אז למה צריך להסמיך את זה לפסוק של "אחרי ה' אלוהיכם תלכו"?

נראה שכוונת הגמרא, שצריך לעזור גם לעשיר.

אפילו עשיר ויש לו מעות, אך הוא בדרך ואינו יודע באיזה מקום הוא, ואין לו משרת שישרת אותו בדבר הזה והוא איבד את דרכו, בא הכתוב להורות שהטרחה בעניין זה הוא גם בכלל המצווה, ונוהג אף לעשירים!

אם היינו לומדים את זה מהפסוק "פתוח תפתח לענייך, לידי מחסורו אשר יחסר לו", אז זה היה מדובר בעני ולא היית יכול ללמוד מכאן לעניין עשירים מכיוון שהפסוק מדבר על עניים (אולי הגדולים שבנינו היו מבינים),

אבל אם "אחרי ה' אלוהיכם תלכו", דהיינו אחר מידותיו – אז זה גם לעשירים.

אז מפה לומדים שיש עניין לעזור גם לעשירים, וזה דומה למה שכתוב שהוא מבקר חולים, אף אתה הווה מבקר חולים, ומצוות ביקור חולים ומלביש עירומים, נוהג כך גם בעשירים.

(דוגמא – עשיר איבד את דרכו ואת כל דבריו שהיה עמו – דהיינו מזוודה וכל כליו, וכספו לא עומד לו כי אין איפה לקנות).

והראייה מגיעה מאדם הראשון שהיה יחיד בעולמו, והכל היה שרוי ומצוי לו בשפע רב והכל היה שלו, היה יותר עשיר מאדם הראשון?

כל זה ולא עשה לעצמו בגד.

היה לו הכל, וכי לא יכל לעשות לעצמו בגד? וודאי שכן.

אז נשאלת השאלה מפני איזה טעם אדם הראשון לא עשה לעצמו בגד?

אומר החפץ חיים, אולי מפני שהיה ירא שיהיה זה נגד רצון ה' יתברך מפני שהוא גרם לעצמו שיכנס בו יצר הרע, ואז הוא יצטרך ללבוש כידוע – אז הטריח הקב"ה בכבודו לעשות לו בגד.

אז הקב"ה מלביש עירומים. את מי? את האדם הכי עשיר בעולם. את אדם הראשון.

ומה שאמר "וילבישם" – לכאורה מיותר.....

ואפשר שהכוונה לפי מה שאמרו חכמים ז"ל בחגיגה יב': שאדם הראשון אחר החטא, נתמעטה קומתו הרבה, ולזה בא הכתוב לומר דעתה אחר החטא נעשה לו כותנות עור לפי מידתו עתה כדי שיהיה ראוי ללבישה.

וכן ניתן ללמוד ממה שאמר "וילבישם" – שהוא הלביש אותם, דהיינו – נתן להם מוצר מוגר ולא הביא בידם צמר וכלי תפירה שיכנו לעצמם, אלא הביא להם מוצר גמור וגם הלביש אותם. מצווה בשלימותה!

בכך שפעל הקב"ה פעולה זאת, לא הטריח את אדם הראשון ואת חווה כלל אלא ביצע בשבילם את כל הפעולות – ומכאן ללמוד – שכשאנו עוזרים לאדם אחר או נותנים צדקה לעני – כמה שפחות להטריח אותו ולתת לו מוצר מוגמר וכן במצווה, לעשותה בשלמותה ככל שניתן.

היוצא מזה, שלעניים מצוות הצדקה וגם מצוות הלבשת עירומים היא בכפליים.

לפעמים, נוגע הדבר גם לפיקוח נפש.

בימות החורף כשהקור חזק, יש כאלה שאין להם בגדים בסיסיים, שלא נדבר על שמיכות, מעילים, מגפיים, נעליים וכיוצא בזה.

ובאיזה עיירות נהגו להתחזק במצווה זו מאוד להכין מעות בכל חורף מנדיבי העיר לזה, ואשרי חלקם.

ומובא במסכת דרך ארץ פרק ב': הרחמנים וכו' ומלבישי העירומים, עליהם הכתוב אומר בישעיה ג' י':

אימרו צדיק כי טוב כפרי מעלליהם יאכלו. גם בעולם הבא גם בעולם הזה, יעזרם השם יתברך.

כפרי מעלליהם יאכלו = בעולם הזה יאכלו – שלא יחסר להם מלבוש כל ימי חייהם, ובעולם הבא כפירות היוצאים ממעלליהם – ילבישם השם יתברך מלבושי הוד והדר.

ככתוב בזכריה ג' ד': ראה העברתי מעליך עוונך, והלבש אותך מחלצות.

אז רואים שמצוות הלבשת עירומים גדולה היא מאוד, עד כדי אכילת פירות ושכר רב בעולם הזה והתדמות במידותיו של הקב"ה, ובעולם הבא ילבישו אותו מחלצים.

בעניין גדרי ההשכלה אל הדל, יש כמה וכמה דברים שצריך לזה.

רק שייתן דעתו ושכלו לטובת העני, וייטיב לו בזה הרבה, וגם לעצמו לא יחסר בזה מאומה.

הווה אומר, אתה יכול גם לתת לעני, ואתה לא תחסר מאומה, ויקבל על זה רוב ברכות מאת ה' יתברך.

זאת אומרת, לא חייבים להוציא כסף באופן כזה, שאתה מפסיד מכך שהוצאת.

יתרה מזאת – יש מציאות שאתה תוציא סכום כסף לצדקה, ואותו הכסף שהוצאת – לא באמת הוצאת אותו כי הוא לא יהיה חסר לך. במילים אחרות – יכול להיות שאחרי שנתת את הכסף לצדקה, הוא יישאר אצלך גם כן, ואתה תקבל רוב ברכות מאת ה' יתברך.

ואזכיר פרט אחד אומר החפץ חיים:

והנה ידוע בעת החורף כשמתגבר הקור והדרך מתקלקל, אז אין מצוי בשוק עצים לקנות ע"מ לחמם.

ועד כשאחד הסוחרים היה מביא, אז העצים היו לחים, וביוקר גדול, וזה לא היה מחמם כמו שצריך.

ואין בכוח בעלי הבתים היורדים, וכל שכן הדלים, לקנות אז.

וממש הם וגם בניהם הקטנים בחשש סכנת נפשות ע"י הקור החזק – מה שאין כן העשירים.

כי העשירים היו מכינים לעצמם עצים מעת הקיץ, וקונים אותם כשהם יבשים ובזול, כי מי צריך בקיץ עצים – והיו מאחסנים אותם באחד מחדרי בתי מגוריהם הגדולים והמרווחים.

ועל כן, אם היה העשיר משכיל אל אלו האנשים הנעלבים להתבונן בטובתם, היה קונה בקיץ בעת שהמקח קל והמחיר זול, מאה עגלות עצים או יותר – כל אחד לפי ערכו ויכולתו, ומחזיקם בחצרו בעבור הנתקעים הללו, כמו שהוא מכין עבור עצמו?

וכשיגיעו ימות החורף, בעת שהדרך מקולקלת, יפתח את אוצרו וימכור לדלים ולבעלי הבתים היורדים, במחיר הקרן!

אז העשיר לא מפסיד, והוא זוכה במצווה גדולה והוא מזכה את כולם במחיר המינימלי ובשעה שלא ניתן להשיג.

וזה עניין נכבד מאוד וזכותו הרבה יותר ממידת הצדקה! למה?

שבזה הוא מטיב לכל אחד מאוד בלי שום בושה משום שאדם שילם מעות, הוא לא קיבל צדקה.

וכל זה כתבנו הטובה אודות הדל שיכול לשלם את דמי הקרן על העצים – במילים אחרות, כל זה מדובר על שאתה נותן לכאלה שהם יכולים לקנות עצים בחורף רק שאמרנו שבחורף יש בעיה שהעצים לחים והם נורא יקרים, והדרכים מקולקלות אז לא ניתן לסחוב את העגלה עם העצים, וזה דיברנו על אלה שהם מעוטי יכולת, אך יכולים לשלם את מחיר הקרן על העצים שהם התכוונו לקנות בחורף.

ועתה נדבר על מי שהוא דל גמור, שאין לו במה לקנות עצים, וכשנתחזק הקור, הרי הוא כבר נוגע בסכנת נפשות ממש, אם חלילה נתעלם עין ממנו.

על כן מצווה רבה, לכל מי שנגעה בלבו יראת השם, להתבונן בתקנת הדלים הללו, ולעשות חסד בגופו עמהם – מה זה אומר לעשות חסד בגופו? דהיינו, לעורר את אנשי העיר אודות זה, ולקבץ נדבות מאנשי העיר לקניית עצים בעבורם, כדי לחיות נפשם בקור העז.......והחפץ חיים מפרסם עושי מצווה – יש מצווה לפרסם עושי מצווה, והוא אומר כך:

וברוכים להשם אנשי העיר שקלוב שבבלארוס, שבכל שנה כשמגיעים ימות החורף, יושבים בכל בית המדרש ממונים העוסקים ומעיינים בעניין חלוקת עצים לעניים - כן שמעתי מפי נאמן.

ובוודאי שיש בעניין זה כמה עיירות כמותם.

והנה ידוע מתענית פרק ד' משנה ה' – שבזמן הבית השני היו הכוהנים והם מתנדבים בתשעה זמנים, להביא עצים למערכה, והיו מקריבים קורבן באותו היום, וסיפרה לנו הגמרא שאפילו בעת הגזרה, החזיקו הכוהנים והעם במצווה זו ולא ביטלוה, כמובא בתענית דף כח' א' – תנו רבנן: מה הן בני סלמאי הנתופתי אמרו פעם אחת גזרה המלכות גזירה על ישראל שלא יביאו עצים למערכה והושיבו פרוזדאות (דהיינו שומרים כדי שלא יעבירו עצים) על הדרכים כדרך שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל מה עשו יראי חטא שבאותו הדור הביאו גזיריהן ועשו סולמות והניחו על כתפיהם והלכו להם כיון שהגיעו אצלן אמרו להם להיכן אתם הולכין אמרו להם להביא גוזלות משובך שלפנינו ובסולמות שעל כתפינו כיון שעברו מהן פירקום והביאום והעלום לירושלים....

וכך העבירו את העצים – עצי המערכה.

עליהם ועל היוצא בהם נאמר במשלי פרק י' ז': זכר צדיק לברכה. שצריך להזכיר את הצדיקים, לברכה.

ועל ירובעם בן נבט ועל חבריו נאמר – ושם רשעים ירקב. עד כאן הגמרא.

אומר החפץ חיים – ויתבונן האדם, אילו היה בזמננו מקדש, בוודאי היה כל אחד מישראל מתנדב עצים על המזבח שהוא מקום כפרת עוונותינו, וגם היה טורח בעצמו להביאם לבית המקדש ברוב שמחה כמו שעשו אז, בלי ספק שהאיש המתחסד עם הדלים והאביונים, עושה כך עם עניין העצים או כל דוגמא אחרת כמו שאמרנו בתחילת דברינו, וכן ההולך ומחתת רגליו לקבץ נדבות בעבורם בעניין זה, זכותו כל כך גדולה, ומועילה היא לכפרת עוונותיו – כמו המביא עצים לבית המקדש. מי לא היה רוצה להביא עצים לבית המקדש?

ולא תאמר שמפליג אני לך חלילה? דהיינו – אולי תאמר שאני מגזים?

כי כן מצינו באבות דרבי נתן פרק ד' ה': שהשיב רבן יוחנן בן זכאי לרבי יהושוע בן חנניה שהיה דואג ואומר:

אוי לנו שהוא חרב מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל.

אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזה? זה גמילות חסדים.

שנאמר: כי חסד חפצתי ולא זבח.

אז בוכה רבי יהושוע בן חנניה על זה שהמקום שבו מכפרים עוונותיהם של ישראל חרב על ידי הקרבת קורבנות, אז מרגיע אותו רבן יוחנן בן זכאי ואומר לו – יש לנו משהו שהוא כפרה כמותה – זה גמילות חסדים.

והפסוק ביהושע ו' ו' אומר: כי חסד חפצתי ולא זבח.

וזה העושה כן בעניין העצים, חסד ממש הוא, שמתחסד את בעלי הבתים הדלים היורדים כדי למכור להם במחיר הקרן, ואינו מוותר משלו אלא רק שהעצים רק מוחזקים אצלו עד רגע המכירה.

וזהו חסד גדול!!! הקב"ה ישלם לו על כך רוב ברכות. ולדלים הגמורים, מתחסד בגופו לקבץ נדבות עבורם.

כל מה שאמרנו עד כה זה בלי להוציא כסף מהכיס – או למכור במחיר העלות, או לאסוף בעבורם נדבות.

והנה כל דברינו נובעים ממאמר הגמרא במסכת סוכה מט':

אין צדקה משתלמת אלה לפי חסד שבה, שנאמר ביהושע י' יב': זירעו לכם לצדקה, וקיצרו לפי חסד.

ופירש רש"י וזה לשונו:

לפי גמילות חסדים חסד שבה. הנתינה זו הצדקה, והטורח - זה החסד.

שנותן דעתו וליבו לטובתו של העני, שלא ילכו המעות לאיבוד – כגון: שנותן לו בעת שהתבואה מצויה וטורח עצמו להוליך אותו לביתו, ונותן לו פת אפויה לאכול (ולא קמח להכין פת), ונותן לו בגד ללבוש. עד כאן לשון רש"י.

זאת אומרת, אדם נותן לעני בכמה שיותר מיעוט טרחה, ואם הוא מוכר לו – ימכור לו במחיר הכי מינימלי, ואם יכול להשכיל – ייתן לו באופן שהמקבל לא ידע מי נותן לו, כמו שמצינו במר עוקבא שהיה מסתתר מפני העני – ואם עושה כן - אשרי חלקו.

ועכ"פ (על כל פנים) אם הוא לא יכול לתת לו באופן שהוא לא ידע ממי, יזהר מאוד וייתן לו בצינעא כדי שלא יראו אחרים שהוא נותן לו, כדי שלא יתבייש.

אז הצדקה נמדדת ומשתלמת לפי החסד שאתה עושה בשעה שאתה נותן את הצדקה.

אז אם אתה ממעט בבושה של העני, או שאתה נותן לו את זה מוכן, או בלי כל טרחה – כל חסד שאתה עושה עם הצדקה הזאת – ככה זה משתלם לך השכר.

ויש בענייני השכלה אודותיו, אופן היותר גדול מכל, והוא: שמתבונן באיזה אופן להטיבו להקים אותו בזה מדלותו.

זאת אומרת, אם אתה בכלל יכול להוציא אותו ממעגל העוני שהוא נקלע אליו, זה דבר גדול ביותר, כגון שנותן לו סכום נכבד במתנה או שאפילו הלוואה שעוזרת לו להקים את עצמו ולצאת מאותו המעגל שאליו הוא נקלע.

או אפילו ממציא לו איזה מלאכה להשתכר ממנה, או משדך אותו לבעל בית אחר שייתן לו עבודה – ובכך, תומך ידו ומחזקו, ומקיים בזה את המצווה – ומטה ידו עמך והחזקת בו – זאת אומרת להחזיק בו שלא יתמוטט לגמרי.

ועל כן כתוב גם כן בספר חסידים בסימן תתרלה': יש צדקה שאינה נראית כצדקה, והיא נראית לפני ה' יתברך – צדקה מעולה, כגון: עני שיש לו חפץ למכור, או ספר שאין רוצים לקנותו, ואדם קונה אותם מידו.

דהיינו שכוונת האדם בקנייתו מהעני, זה כדי שיהיה לעני מעות.

בעיננו זה לא נראה כצדקה כי האדם קנה את החפצים לפי שוויים, אך בשמיים, אומרים החסידים – זו צדקה מעולה - כי אין בזה שום בושה וגם האדם בקניית החפצים, שילם לאותו עני את הכסף שלו הוא מאוד זקוק ועוד חסך ממנו את הצער והבושה להמשיך להסתובב ולחפש למי למכור.

יש סיפור מבהיל על הרבי מלעלוב, רבי משה מרדכי זכר צדיק לברכה, מנוחתו עדן -

שהוא היה עני מרוד בירושלים, ויום אחד הוא ירד לכותל המערבי עם גמרא כדי למכור את ספר הגמרא, ובאותו הזמן היה נמצא בכותל המערבי הבבא סאלי זכר צדיק לברכה, אבל הוא לא פנה עדיין לאיש כדי למכור את הגמרא שבידו – וזה שהוא היה עם גמרא ביד, זה היה מצוי שהרבה חכמים היו הולכים עם גמרא ביד – מבית המדרש הביתה ולבית הכנסת וכו', ובבא סאלי זצ"ל ניגש אליו ואמר לו – אפשר לקנות את הגמרא?

ואז הוא מכר לו והוא הבין שהוא אדם קדוש, כי שוודאי לא היה מעלה אדם על הדעת לגשת אליו להגיד לו תמכור לי את הגמרא כי כולם הולכים עם ספרים בידיים – מה פתאום שאני אגיד לו תמכור לי.....

ואז הוא ידע, בירר עליו – ואחרי שנים הוא הלך אליו הביתה לנתיבות, וביקש שירימו אותו והוא הציץ מהחלון כדי לראות את דמות דיוקנו?

הבבא הסאלי זצ"ל, שלא ראה שמסתכלים עליו מהחלון, אמר לשמש שלו – תגיד לרבי שיכנס.

רבי משה לא רצה להיכנס אך הוא הפציר בו והוא נכנס, ואז הם התוודעו אחד לשני, ואז הבבא סאלי זצ"ל הבטיח לו שהוא יחזיר לו על הדבר הזה (הביקור שלו) ביקור.

שנה לפני שנפטר הבבא סאלי, הוא החזיר לו – איך?

הרבי מלעלוב היה עושה כל שנה בשבת את פרשת העלותך במירון, הוא היה נמצא שם כמה ימים לפני כדי להתארגן ולהכין.

יום אחד אמר הבבא סאלי לשמש שלו, שיקח אותו למירון (אולי ביום שישי או במוצאי שבת אני חושב), ואז מספרים החסידים, שהם ישבו 20 עד חצי שעה – לא דיברו מילה, רק דיברו בעיניים – ואחרי זה הוא חזר למקומו, וככה הוא החזיר לו את ההתחייבות של הביקור, ושנה לאחר מכן הוא נפטר.

אז ראינו שעני שיש לו חפץ או ספר למכור, ושאין רוצים לקנותו, ואדם קונה אותם מידו – זה עניין גדול מאוד.

וכן עני שחפץ לעשות פעולה, ואינם רוצים לשוכרו – והוא שוכרו, אין צדקה למעלה ממנו.

זאת אומרת שאם אנחנו נתקלים בעני שמחפש לעשות פעולה, או שאנו מכירים אדם עני בעל מקצוע שמחפש להתפרנס ממלאכתו אפילו אם אנו לא בדיוק זקוקים עכשיו לאותה המלאכה ואנו שוכרים את שירותיו – צדקה גדולה היא כי אין בה כל בושה לאותו העני.

ומכלל זה ידעתי עשירים נכבדים שלוקחים במכוון עסקים תחת רשותם כדי להמציא מלאכה לעניי ישראל שישתכרו להחיות את נפשם, וכל זה וכיוצא בזה ובכלל - צדקה ומעלה גדולה היא ואשרי חלקם.

זאת אומרת שיש כאלה שפותחים עסקים שהם לא כל כך זקוקים להם כמו שיהיו בהם פועלים עניים שיוכלו להשתכר מן הדבר, והעסק מחזיק את עצמו וככה הם מפרנסים אותם.

ועוד מצינו שם של דל על מי שהוא דל בכוחו כמו אדם נכה או חולה, וההשכלה אודותיו, הוא מה שפירשו חכמים זיכרונם לברכה בנדרים מ' – לבקר (מלשון ביקורת – מכאן באה המילה לבקר שלא נאמרה על מנת להביא פרחים אלה לבדוק ולהעביר ביקורת על אותו אדם) – לבקר אותו ולהתבונן אולי יוכל להועיל לו באיזה דבר להקימו מדלותו זו, וכבר ביארנו כל הצורך בעזרת השם לעיל.

ומכלל זה, מי שהוא מצר מצרת המציקים אותו, גם כן להשכיל ולהתבונן בעוניו ולהציל אותו באיזה עצה מצרותיו.

גם עצה טובה להציל אדם מצרת המציקים לו, גם זה בכלל חסד גדול וצדקה גדולה.

ויש עוד דל אחד, והוא העני בדעת – והוא דל יותר מכל – אין יותר עני מעני בדעת.

כמו שאמרו חכמים ז"ל בנדרים מא': אין עני אלה בדעה – וגם בזה יש כמה סוגים של דל.

יש שהוא כסיל בענייני הדעות, וע"י כסילותו – טעה מן הדרך ונעשה רשע.

בזה המשכיל צריך להשכיל באיך להשיבו בתשובה ולהעמידו על דרך האמת – וזכותו גדול מאוד מאוד בעבור זה כמבואר בזוהר החדש פרשת לך לך: אמר רבי אבהו: כמה שכרו של אדם העושה לאדם אחר לחזור בתשובה – ע"ש.

זה הנקרא דל שהוא כסיל בענייני דעות.

יש עוד דל, בן שהוא לא חכם בענייני דרך ארץ, ועל ידי זה הוא מקלקל עסקו וגם לפעמים נתבזה בעיני הכל בשביל זה מפני שהבן לא חכם בענייני דרך ארץ, גם בזה מצווה להשכילו וללמדו דעת כדי שלא יקלקל ענייניו של אביו, וגם כדי שלא יתבזה - למנוע ממנו ביזוי שיבייש אותו מאחרים – ומי שעושה כן לאחרים – אשריו ואשרי חלקו.

איך יעשה זאת?

שיתבונן בעצמו, אילו היה לו בן בעיר אחרת באופן כזה – דהיינו ילד בלי דרך ארץ, כמה הוא היה רוצה שיימצא שם אדם ישר וטוב שילמד את בנו דעת ותבונה איך להתנהג – ככה יעשה גם הוא לחברו, וכל זה הוא בכלל מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך – כמו שכתב הרמב"ם בפרק ו' בהלכות דעות הלכה ג' בביאור מצווה זו, דהיינו – שיחוס על ממנו כמו שהוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבודו כמו שהוא רוצה בכבוד עצמו.

אז זה נקרא גם כן דל – בן לא חכם בענייני דרך ארץ.

ויש עוד דל, זה עני בדעת כפשוטו – שהוא עני בתורה.

וצריך להשכיל ולהתבונן איך להמשיך את ליבו לתורה – איך להביא אותו ללמוד תורה.

וזה דבר גדול מאוד כדאמרינן בבבא מציעא פה': אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יהונתן: כל המלמד את בן חברו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה.

ועוד אמרו בסנהדרין צט': אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשהו.

ומובא באבות דרבי נתן פרק יב' על המשנה: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה: מלמד שיהיה אדם מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה כדרך שהיה אברהם אבינו מקפח את הבריות ומכניסן תחת כנפי השכינה, שנאמר: ואת הנפש אשר עשו בחרן.

וצריך האדם להתעורר בנפשו על אנשים כאלו, ולרחם עליהם - כמו שהיה רואה איש עני ערום שאין לו לבוש, כי במה יכסו נפשו שם בעולם העליון, אחרי שהוא ערום מתורה ומצוות, וכידוע שע"י קיום התורה, נבראים תכשיטים לנפשו שבהם הוא זוכה לישב לפני השם בהיכל קודשו ככתוב אצל יהושוע בן יהוצדק הכהן הגדול: הסירו הבגדים הצואים והלבש אותך מחלצות – וילבישוהו בגדים.

וכמו שמובא בתנא דבי אליהו, רבא פרק כז': כי תראה ערום וכיסיתו, כיצד?

אלא אם ראית אדם שאין בו דברי תורה, הכניסהו לביתך ולמדהו – קריאת שמע ותפילה כי זה נקרא ערום!

ולמדהו פסוק אחד בכל יום או הלכה אחת, וזרזהו במצוות לפי שאין לך ערום בישראל אלא מי שאין בו תורה ומצוות והוא דומה למישהו ערום.

ועוד מקיים בזה מה שאמר הכתוב: ואהבת את ה' אלוהיך, שהכוונה היא לאַהֶב את הקדוש ברוך הוא על בריותיו כמו שאמרו חכמים ז"ל בסיפרֶה פרשת ואתחנן.

מכאן אנו רואים מהי גודל המצווה של להיות "משכיל אל דל וביום רעה ימלטהו ה'".

כל מה שלמדנו עכשיו מציל את האדם בעולם הזה מצרות רעות, וגם מקשט אותו בתכשיטים רבים של זכויות רבות לאין שיעור לעולם הבא!

ובוודאי שאם לימד יהודי הלכה אחת אפילו, אז ההלכה הזאת תניב פירות למשך כל ימי חייו - ואולי גם על בני משפחתו.

והנה מה שלמדנו עכשיו אלו הלכות, אז עכשיו כל מי שישמע את זה ויעשה מעשים, אז ההלכות מתרבות לאין שיעור – ואם נעביר את השיעור לאחרים – אז זה לאין שיעור ואין שיעור - וזה שכר גדול מאוד.